שינוי גודל האותגודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד
כל הכותרים
החומרים המרכיבים אותנו
דתות העולם
ישראליות, יהדות ומקרא
שירת תור הזהב
קלאסיקה ערבית

לאתר: מורה נבוכים


הדפסה ידידותית חזרה לרשימת הספרים

  » על הספר  » המחברים    » מתוך הספר  » ביקורות ועוד  » עטיפת הספר  


ישראל נג'ארה - שירים
מאת: טובה בארי, עורכת

מחיר קטלוגי:  72 ₪
המחיר באתר: 67 ₪


 

ישראל נג'ארה | מבוא

ישראל נג'ארה הוא אחד מן היוצרים היחידים ששיריהם מושרים יותר מארבע מאות שנה, ולא רק בחברה המסורתית, ליד שולחן השבת או בהתכנסויות בבית הכנסת, אלא גם מחוץ לכותלי בית הכנסת.

המשורר ושיריו מעוררים את סקרנותם של מלחינים, זמרים ובמאים בני זמננו, ודמותו המרתקת אף זכתה בעת האחרונה לעיבוד במחזה ששולבו בו גם שירים שכתב. בשנים האחרונות נערכים מופעים שנועדו לציבור הרחב וגם לקהל צעיר, ובהם מושרים שירי נג'ארה בעיבודים מודרניים.

על האהדה הרבה לשיריו עוד בחייו מעידות שלוש המהדורות של שיריו שראו אור בחייו (הראשונה בצפת בשנת 1587, השנייה בסלוניקי בשנת 1599 והשלישית בוונציה בשנת 1600).

יש סברה שלפיה הודפסה גם מהדורה רביעית, אולם אבדה. בדברים שלהלן ובהדגמות משיריו ננסה לעמוד על סוד קסמו של משורר פורה ומעניין זה.

תולדות חייו
ישראל נג'ארה הוא צאצא למשפחה של תלמידי חכמים שמוצאה בעיר Nשjera שבצפון ספרד. סבו, רבי לוי נג'ארה, הגיע לסלוניקי עם גל המגורשים מספרד. שם התיישבו רבים מיוצאי ספרד ושם נולד משה נג'ארה, אביו של רבי ישראל. רבי משה נג'ארה היה תלמיד חכם ומקובל ובגיל לא צעיר עלה לצפת, להסתופף בחבורת המקובלים, ואף זכה להימנות עם המבוגרים שבתלמידי האר"י (רבי יצחק לוריא). הוא נשא לאישה את בתו של אחד מחכמי צפת החשובים, ר' ישראל די קוריאל.

בצפת, באמצע המאה השש־עשרה (בשנת 1550 לערך), נולד ישראל נג'ארה. בהיותו עלם צעיר התגלה כי הוא זמר ופייטן מוכשר. מסופר שהאר"י אמר על שירתו של ישראל נג'ארה כי בשעה שהוא מזמר, מלאכים יורדים לשמוע אותו. ישראל נג'ארה הרבה לנדוד; את שנות נעוריו עשה בצפת, משם עבר לדמשק עם אביו ששימש שם ברבנות.

ישראל נשאר בדמשק גם לאחר שנפטר שם אביו (בשנת 1581), והיה סופר הקהילה היהודית בדמשק ודרשן אהוד בה ובג'ובר הסמוכה לה. במסלול נדודיו כלולות גם חלב וקושטא, שם עסק בהדפסת חיבורו של אביו. הוא ביקר גם בבורסה שבטורקיה, ופגש שם את המשורר יוסף גאנסו. הוא הגיע גם למצרים וממנה שב לצפת, כנראה לרגל הדפסת ספר שיריו 'זמירות ישראל'. בשנות חייו האחרונות התיישב בעזה, ובקהילה זו לימד תורה עד מותו בשנת 1625 לערך.

בנו רבי משה ירש ממנו את משרת הרבנות בעזה ונכדו, יעקב בן משה, נמנה עם תומכיהם הנלהבים של נתן העזתי ושבתאי צבי. יעקב ביקר באיזמיר וכתב תיעוד ארוך ומעניין על מנהגי שבתאי צבי בשבתות ובאירועים שונים.

חייו של ישראל נג'ארה לא היו קלים ונוחים. הוא ידע שכול ועוני ורדיפות מצד אנשי שם מבני דורו, ובראשם רב חיים ויטאל. אולם רוחו לא נשברה ושירתו וכתביו חדורים אמונה שלמה בצדקת הבורא ובאהבה גדולה לעם ישראל. אשתו הראשונה נפטרה, כנראה בהיותה צעירה, ואפשר שהייתה אם בתו הבכורה.

גם בתו זו נפטרה בהיותה צעירה, בת עשר שנים, והוא נשא עליה קינה מלאת כאב. באותה העת לא היו לו ילדים אחרים. הוא נשא אישה שנייה, והיא ילדה לו שלושה בנים. בנו יעקב נפטר ממחלת האבעבועות בהיותו בן שלוש. הוא ספד לו, ותיאר את סבלו של הילד הקטן מן המחלה.

על בנו משה, שכאמור שימש אחריו רב הקהילה בעזה, יש כמה עדויות בכתבי ישראל נג'ארה. בהיות משה נער, חיבר בעבורו רבי ישראל את הספר 'שוחטי הילדים', המלמד את דיני השחיטה בחרוזים, כדי להקל על הלימוד. כמו כן כתב לבנו זה שיר כאשר חלה והחלים מחוליו ושיר לרגל חתונתו.

את בן הזקונים שלו, לוי, הזכיר עם משה יחד בשיר קצר שבו הוא מתפלל שיזכה לראותם בחיים. כפי הנראה ירש לוי מכישורי אביו, ותשעה מפיוטיו שרדו בכתבי יד, מועתקים לצד פיוטי אביו.

יצירתו
ישראל נג'ארה יצר במגוון סוגות: שירה, פרשנות, דרשות, הלכה ומוסר, וכן חיבור איגרות אל אישים וראשי קהילות. בצעירותו חיבר פירוש מקיף לספר איוב ושמו 'פצעי אוהב', אולם למרבה הצער שרדו ממנו רק קטעים מעטים. מ'מערכות ישראל', פירושו לתורה, לא שרד דבר מלבד עדות של אחרים שראו את החיבור. עוד חיבר ר׳ ישראל אוסף של ארבעים דרשות ושמו 'מקוה ישראל' (ראו רגב). בתחום ההלכה כבר צוין חיבורו 'שוחטי הילדים' - לימוד דיני שחיטה בחרוזים שחיבר לכבוד בנו משה. בספר קטן, 'כלי מחזיק ברכה', כלל את דיני ברכת המזון, וכן שיר המפייט את הברכות.

'משחקת בתבל', מעין איגרת מוסר הכתובה בפרוזה חרוזה בשילוב שירים, נדפסה בסוף מהדורת שיריו 'זמירות ישראל' (צפת 1587). איגרות ששלח אל אישים וקהילות, וכן פרטים על קורות חייו בשילוב שירים, קיבץ נג'ארה בחיבור האוטוביוגרפי־ספרותי 'מימי ישראל' (לשירים בחיבור זה ראו ברקוביץ, שירי החול). החיבור נדפס פעם אחת, בסוף 'זמירות ישראל', מהדורת ונציה (1600 לערך).

אף שהחיבורים שנמנו כאן מרשימים בהיקפם ומעידים כי יוצרם היה מלומד ובקיא, עיקר פרסומו של ישראל נג'ארה בא לו דווקא מסוגת השירה, וגם בה ניכרת שליטתו הנרחבת במקרא ובכתבי חז"ל. ישראל נג'ארה היה יוצר פורה מאוד. ידועים לנו היום יותר מאלף שירים פרי עטו, מהם הוא זימר בקולו הערב בקהילות שונות (צפת, דמשק, חלב, מצרים ועוד) במגוון אירועים. משיריו הרבים נדפסו בחייו רק כארבע מאות, והשאר פזורים בהעתקות בכתבי יד רבים. את רוב שירי רבי ישראל אפשר להגדיר שירי קודש, מעין פיוטים לא ליטורגיים, היינו שירים שלא נועדו להיאמר בתפילות התקניות של הציבור אלא בשוליהן (וראו על כך עוד בהמשך.

כאמור, ספר שיריו המפורסם 'זמירות ישראל' נדפס בחייו לפחות שלוש פעמים. המהדורה האחרונה והמלאה של הספר (ונציה 1600) נחלקת לשלוש חטיבות ייעודיות: (א) 'עולת תמיד', ובה שירים שנועדו להתכנסויות שלפני התפילה או לאחריה; (ב) 'עולת שבת', ובה חמישים וארבעה שירים לכל שבת ושבת, על פי סדר הפרשות; (ג) 'עולת חֹדש', ובה פיוטים לראשי חדשים, לחגים ולתעניות. בסוף הספר מובאת קבוצת שירים לכבוד חתנים שעולים לקרוא בתורה.

פרץ היצירה של המשורר הלך וגבר עם השנים. את השירים הרבים שחיבר לאחר שנת 1600 , השנה שבו נדפס 'זמירות ישראל' במלואו, הוא אסף לחיבור בשם 'שארית ישראל'. ככל הנראה היה בכוונתו להדפיס גם קובץ זה אלא שלא נסתייע בידו ומאות השירים, יותר משש מאות, נשארו בכתבי יד. שירים אלה אספו והעתיקו מעריציו, אוהדי שיריו, ומשוררים שהוסיפו משיריהם ליד שירי ישראל נג'ארה.

עותק אחד כזה של 'שארית ישראל' הכין תלמידו, אבטליון בן מרדכי, שפעל בטורקיה, והיה משורר פורה בעצמו. במהלך הדורות נפוצו שירי ישראל נג'ארה ברוב קהילות ישראל. היום אפשר למצוא כתבי יד של שיריו שהועתקו בקצווי תבל, מקוצ'ין שבהודו, דרך ארצות המזרח וצפון אפריקה ועד אמסטרדם שבצפון אירופה. בפרס זכו שיריו גם לעיבוד ולתרגום לפרסית יהודית.

שירים רבים מקובץ 'שארית ישראל' חדרו גם לאוספי פיוטים שנדפסו במהלך השנים, והם כלולים עד היום ברפרטואר קבוע של שירי הבקשות בקהילות רבות. איסוף כל היצירות הללו יחדיו הוא משימה קשה אך חשובה, ולכשתושלם נזכה לקרוא את מכלול שיריו של גדול המשוררים שפעל בדורות הראשונים שלאחר גירוש ספרד, בעת החדשה המוקדמת.

ענייני השיר
כאמור, שירי ישראל נג'ארה התקבלו באהדה רבה במגוון קהילות, נדפסו כמה פעמים בחייו, והועתקו שוב ושוב בתפוצות ישראל. מה היה סוד קסמו של האיש, ובעיקר של שיריו? להערכתנו התשובה לכך טמונה קודם כול בכישרונו וביכולתו למזג בשיריו, בהלימה מושלמת, תוכן ומוזיקה. תוכני שיריו וניסוחם בחן עממי ענו על צורכי הציבור בימיו ועל טעמו האסתטי, ולשירים אלה בחר מנגינות שהציבור אהב והכיר, מנגינות שרבות מהן שאל מתרבות הסביבה.

א. תכנים וייעוד
כידוע, חלק ניכר ממגורשי ספרד הגיע לערי האימפריה העות'מאנית, שלמן תחילת המאה השש־עשרה גם ארץ־ישראל וסוריה נכללו בה. בקרב המגורשים היו תלמידי חכמים כגון רבי שלמה אלקבץ, רבי משה קורדוברו ואחרים. הם הגיעו מטורקיה לארץ־ישראל, וייסדו בצפת את המרכז הגדול והחשוב ביותר ללימוד הקבלה. חכמי הדור ניסו בדרכים מדרכים שונות לתת מענה לעצמם ולעם על השבר הגדול שפקד אותם בעקבות הגירוש. לתשובות שהועלו הייתה השפעה מרחיקת לכת על תורתם ועל פעילותם של המקובלים, והאווירה סביבם הייתה חדורת מתח משיחי גובר.

ישראל נג'ארה פעל בתקופה זו ובקרבת אנשים כאלה (כזכור אביו, רבי משה, נמנה עם תלמידי האר"י), והלכי רוח כאלה, הן בבית המדרש הן בציבור הרחב, ודאי השפיעו על בחירת תוכנם של רבים משיריו. על כן אין פלא שאת עיקר כישרונו גייס ישראל נג'ארה לניחום ולעידוד של קהל המתפללים.

בשיריו הוא מביע אמונה כי על אף הגירוש הטראומתי מספרד האל לא זנח את עמו, וכי הגאולה בוא תבוא. לשם כך הוא נוקט מגוון אמצעים: לעתים קרובות הוא בונה את השירים כמונולוג של אוהבים, המתבסס על הפרשנות האלגורית המסורתית לשיר השירים: האל הוא הדוד וכנסת ישראל היא הרעיה. בשירים הם משמיעים זה לזה דברי אהבה וגעגועים (ראו עוד במבוא לשער ד ודוגמאות שם).

בשירים אחרים המשורר מדבר מגרונו של העם המתנהֶ את צרותיו בגלות המתמשכת, ונאנק תחת עול האויבים האכזריים. יש שהוא מוסיף בקשה מפורשת לראות נקמה באויבי ישראל ולזכות בגאולה שלמה, וביטוייה הם בניין המקדש וחידוש העבודה בו. אמנם נג'ארה מזכיר את עניין הקורבנות שלעתיד לבוא, אך בהווה הוא מנסח את שיריו כתפילה, שהיא על פי מסורת חז"ל, תחליף לקורבנות.

אצל נג'ארה משמשות המילים 'תפילה' ו'שיר' בערבוביה, ונראה שאין הבחנה מהותית ביניהן; הן התפילה הן השיר הם תחליף לקורבנות שהיה הדובר (המתפלל) מקריב בבית המקדש אילו עמד על מכונו. כך ניכר בביטויים כגון "לֹא תַחְפּוֹץ זֶבַח אֶתֵּנָה / וּבְעוֹלָה לֹא תִרְצֵנִי // אַךְ תִּבְחַר שִׁירָה וְזִמְרָה" או "וּשְׁעֵה נִיבִי בִּמְקוֹם אִשֶּׁה" וכיוצא באלה עוד רבים.

בימי ישראל נג'ארה התרופף מאוד מעמדם של הפיוטים הליטורגיים, אלה שעל פי המסורת הארץ־ישראלית הקדומה, למן המאה השישית לערך, נאמרו בפי שליחי הציבור, החזנים, בתוך התפילה התקנית. דעתם של חכמים, ובראשם האר"י, לא הייתה נוחה מאמירת דברי שירה שחיברו משוררים אשר לא היו בקיאים בחכמת הסוד (ובאלה נכללו משוררי ספרד הגדולים) בתוך הברכות שבתפילה. אולם ציבור המתפללים, יוצאי ספרד, זכר ואהב את הפיוטים הללו ולא על נקלה ויתר עליהם.

נג'ארה סיפק חומר פיוטי רב למעמדים שמחוץ לתפילה התקנית, אך בשיריו יש לא מעט 'התכתבויות' מכוונות עם פיוטים ספרדיים, בשאילה של תוכן, בשימוש במוטיבים דומים או בצירופי לשון הרומזים בבירור לפיוט ספרדי מוכר שהציבור מזהה.

כאלה הם דרך משל "ילדי זמן גפן" (יח) המתכתב עם התוכחה הידועה של שלמה אבן גבירול "שכחי יגונך נפש הומיה"; "ינום גבר" (יט) המתכתב עם שירו של משה אבן עזרא בעל הפתיחה הדומה "יזכור גבר"; "אנה אלך מרוחך" (ל) הדומה בתוכנו ובניסוחו ל'אופן' של יהודה הלוי "יה אנה אמצאך"; "ישנה בחיק תאוה" (ל) שדומה בפתיחתו לשירו של יהודה הלוי "ישנה בחיק ילדות" ועוד רבים.

אמצעי נוסף לקשר עם מסורת הפיוט הספרדי הוא בחירת מנגינה של שיר מופת ספרדי. ראו למשל בפיוט לשבת 'אחרי מות' (ג) שנג'ארה בחר לעצבו ולזמרו על פי הפיוט "שפל רוח שפל ברך" של שלמה אבן גבירול. כך יכלו המתפללים ליהנות מהשירים החדשים ולהיזכר באמצעותם בשירים הישנים והמוכרים.

במקום הפיוטים שבתוך התפילות, החלו להיווצר בקהילות ישראל במזרח ובדרום אירופה התכנסויות וטקסים חדשים, שבהם נאמרו פיוטים. חלק מהטקסים הללו התחדשו במאה השש־עשרה בהנהגת המקובלים בצפת, ואחרים החלו להיווצר עוד קודם לכן. טקסים שנתחדשו בהנהגת המקובלים הם דרך משל המשמרות לראש חודש, ולשמם חיבר נג'ארה בקשות, וידויים ותוכחות. עוד ביססו המקובלים בצפת את ההתכנסות הלילית בבית הכנסת לאמירת 'תיקון חצות'.

מנהג זה היה אמנם מוכר קודם אבל רק מעטים נהגו לקיימו בצנעה. בימי ישראל נג'ארה נעשה טקס זה מרכזי בחיי הציבור, וההתכנסות הלילית בבית הכנסת יצרה הזדמנות גם להשמעת שירים־ פזמונים שעניינם צרות הגלות וציפייה לגאולה, וכאמור, שירים כאלה חיבר ישראל נג'ארה בשפע. עדות מעניינת בהקשר זה נשתמרה במכתב שנשלח מצפת בראשית המאה השבע־עשרה, ובו תיאור של התכנסות לילית בעיר:

"אחד היה פה צפת [...] בכל חצות לילה היה קם וסובב כל הרחובות ונתן קולו והוא צועק בקול מר 'קומו לכבוד השם יתברך, שהשכינה היא בגלות ובית מקדשנו היתה לשרפת אש, וישראל הם בצרות גדולות' [...] ובשעה אחת נתמלאה כל העיר כולה קולות של פריסות ושל משניות ושל זוהר ומדרשי רז"ל [רבותינו ז"ל] ושל תהלים ושל נביאים ושל פזמונים ובקשות ותחינות".

מסגרת פרה־ליטורגית אחרת, ובעלת משמעות רבה יותר לענייננו, היא מנהגם של יהודים בזמנו של נג'ארה להגיע אל בית הכנסת מוקדם בבוקר לפני תפילת שחרית.

בעדות מסוימות המנהג קיים גם בימינו בתקופות שונות בשנה. בטרם החלה התפילה התקנית היו מזמרים מפזמוניו של ישראל נג'ארה ומשל פייטנים ספרדיים קדומים. בהמשך הקטע שצוטט למעלה יש תיאור קצר של מנהג זה:

"באשמורת הבוקר כמו חצי שעה קודם עלות השחר השמש עומד ומכריז: 'קומו לבקשות!' ומתחילים לשורר פזמון 'כל ברואי מעלה' ]שלמה אבן גבירול[, ו'שחר אבקשך צורי' [שלמה אבן גבירול], ופזמונים דומים לאלו, עד שמאיר היום ואומרים פסוקי דזמרה בנחת ובנועם גדול'.

התכנסויות כאלו נערכו גם בשבתות ובחגים, ור' ישראל נג'ארה דאג לספק להן חומר שירי. כאבו העמוק של המשורר, הזדהותו המלאה עם צערם של ישראל בזמנו ובקשתו־ציפייתו לגאולה קרובה שולטים גם ברבים מן השירים הללו.

אמנם הגלות והגאולה ממלאות מקום חשוב בשירי נג'ארה, אולם טעות תהיה להגדירו יוצר של תמה אחת. הוא חיבר גם שירי מוסר ותוכחה רבים. במורשתו יש גם שפע של שירי שבח והודיה לאל. בין אלה בולטים בייחודם שירים שאפשר אולי לכנותם 'ארס־פואטיים', ובהם נג'ארה חושף את מודעתו לכישרון השירה והזמרה שלו, ומודה לאל על מתת זו.

בכתבי נג'ארה יש גם שירים לאירועים ציבוריים ואישיים: נג'ארה חיבר שירים לכבוד חתנים שנקראים לעלות ולקרוא בתורה בשבת שלאחר נישואיהם. הוא אף רשם את שמם בשיר, ובחר לחתום את מחרוזות השירים בפסוקים החורזים בשמות החתנים. בין שירי נג'ארה יש שירים המדברים בשבחה של ארץ־ישראל, אווירה הצח ויבולה העשיר, הגשם והשלג המקפיא ועוד כיוצא באלה. גם שירים אישיים אינם נפקדים מיצירתו: כמה ממאורעות חייו מתועדים בשיריו, ובהם אירועי שמחה ולהבדיל קינות על מות יקיריו (ראו בשער ז).

ישראל נג'ארה היה גם איש רעים. הוא נדד בין ערים, ופגש אנשים רבים והתחבר עמם. בהיותו מזכיר הקהילה בדמשק הוא חיבר איגרות ארוכות ומליציות אל נכבדים ואנשי שם. אל ידידיו ומכריו האישיים שיגר איגרות המלוות בשירי שבח וידידות, ובכתביו יש גם כמה שירי שעשוע קלילים (ראו שירים עא-עג).

ב. אמנות השיר: לשון, תבנית, משקל
ישראל נג'ארה התחנך, ככל בן טובים בזמנו, על ברכי מסורות השירה והפיוט הספרדיים, וגם רוב קהל היעד של יצירותיו היה מיוצאי חצי האי האיברי. על אף מחויבותו המוצהרת של ישראל נג'ארה למסורת השירה הספרדית ולמשורריה הגדולים, הוא בחר ביצירותיו נתיבה חדשה בתולדות השירה העברית.

שירי נג'ארה היו מופת והשראה למשוררים בני זמנו ולמשוררים שפעלו אחריו, בעיקר בטורקיה, כגון תלמידיו אבטליון בן מרדכי, יוסף גאנסו ואחרים. אלה למדו ממנו היתר לעצב את שיריהם על פי דוגמאות שירה ומוזיקה טורקיים, אלא שכישרונם לא הגיע לדרגת כישרונו של מורם הגדול ישראל נג'ארה.

אוצר המילים בשירי נג'ארה מקראי ברובו, כאוצר המילים בשיריהם של משוררי ספרד שקדמו לו. הוא חיבר גם שירים מעטים בארמית; המפורסם שבהם הוא "יה ריבון עלם" )שיר ה( - יצירה המושרת עד היום בקהילות רבות בין הזמירות לסעודות השבת. מן הפייטנים הספרדים למד נג'ארה להשתמש בשיבוצים מקראיים כלשונם, ובעיקר לצטט חלקי פסוקים בסופי המחרוזות. כך הפגין נג'ארה את בקיאותו במקרא. אמצעי זה גם הקנה לו אפשרות למשחקי משמעות חריפים בין הקשר הפסוק במקרא למשמעו החדש בשיר, כפי שנהגו גם משוררי ספרד (ראו למשל בפירוש לשירים יב, יח, כד ועוד).

ישראל נג'ארה מרבה במשחקי לשון נופל על לשון (צימודים), אמצעי רטורי שנקטו גם משוררי ספרד, אולם בניגוד לשירי הספרדים, לשיריו הצימודים מוסיפים על פי רוב ברק לשוני מקומי ואינם מעניקים לדברים רובד משמעות נוסף. הבדל נוסף בין שירי נג'ארה לשירה הספרדית הוא בתחום הלשון הציורית: נג'ארה ממעיט להשתמש בציורי לשון (מטפורות או דימויים) מקוריים, ועל פי רוב ציורי הלשון שלו מושתתים על מקורות מקראיים. לעומת זאת, נג'ארה מרבה לשאול מוטיבים משירת החשק הספרדית, והוא משלבם בהקשרים חדשים ומעניינים (ראו במבוא לשער ד).

למן ימיה הקדומים של היצירה הפייטנית בארץ־ישראל נהגו פייטנים בכל הדורות ובמרכזי היצירה השונים לחתום את שמם על שיריהם. כך נהג גם ישראל נג'ארה. רוב שיריו נושאים את שמו, ובשירים רבים גם את שם אביו, משה, באקרוסטיכון שעולה מצירוף האות הראשונה שבראשי מחרוזות השיר.

תבניות השיר הנפוצות במורשתו של ישראל נג'ארה הן סטרופיות, היינו בנויות מחרוזות מחרוזות. החרוז מתחלף בכל מחרוזת, אבל נשאר גם רכיב חוזר וקבוע בסופיהן. תבנית זו מכונה במחקר 'מעין שיר אזור', בשל דמיונה למבנה המֻוַשַּׁח שמקורו בשירה הערבית בספרד.

משוררי ספרד הגדולים הרבו ליצור בתבנית זו בעיקר בפיוטיהם. שירים המעוצבים בתבניות כאלה מתאימים במיוחד לביצוע המשתף את הציבור בשירה בשל החזרה על טור רֶפרְֵיני, שחרוזו מגולם בסוף כל מחרוזת ממחרוזות השיר.

את הרפרין (הפזמון החוזר) ציין נג'ארה באמצעות המילה הראשונה של הטור או הטורים שעליהם אמור הציבור לחזור במקומות קבועים לאורך השיר. בשירים רבים שִׁכְלֵל נג'ארה את תבנית הבסיס, והוסיף עליה מורכבות מבנית והצטעצעות חרוזית, שתאמו את המנגינה שנבחרה משיריהם של עמי הסביבה. עוד חיבר נג'ארה שירים לא רבים בתבנית אחידה, ובה כל טורי השיר חורזים בחרוז זהה. כידוע, מקורה של תבנית זו הוא בשירה הערבית שממנה למדו משוררי ספרד. אם תבניות השיר מלמדות כי נג'ארה הולך לרוב בדרכם של הספרדים, בתוספות ובהרחבות מיוחדות לו, הרי שבמשקלי השיר הוא סוטה לגמרי מן המסורת של השירה העברית הספרדית. רוב שיריו שקולים במשקל הברתי, שבו נמנים שוואים נעים וחטפים כשאר התנועות. אמנם נג'ארה לא המציא משקל זה, אולם אין ספק שהוא גרם לשימוש הנרחב בו בקרב היוצרים שפעלו סביבו ולאחריו.

שיטה זו קלה יותר למשורר והיא תאמה גם את הצרכים המוזיקליים שבהם נדון בהמשך. גם ממשקל כמותי שמקורו בשירה הערבית, ובו שקלו משוררי ספרד את שירי החול ולעתים את שירי הקודש שלהם, לא משך נג'ארה את ידו. בשיטה זו שקל לעתים פיוטים ארוכים לחגים, וכמובן את שירי החול שלו.

ג. המוזיקה
כאמור סוד ההצלחה של שירי ישראל נג'ארה בקרב ציבור רחב טמון בחיבור המיוחד שהשכיל המשורר לשלב בין תכנים שנגעו ללבות אנשים ובין המוזיקה שערבה לאזניהם. שלא כמו בארצות הנוצריות במערב, לא נהגו בארצות המוסלמיות בימי נג'ארה (ואף זמן רב לאחר ימיו) לציין את המוזיקה בתווים.

במקום תווים נהגו לרשום מעל השירים את המילים הפותחות של שיר אחר אשר מנגינתו שימשה מופת לביצוע השיר הנתון, וכך נהג גם נג'ארה. את המנגינה הרצויה ציין, כפי שנהגו מעתיקים במזרח מאות שנים לפניו, במילה 'לחן', ואת מילות שיר המופת כתב תמיד באותיות עבריות, גם אם לשון השיר לא הייתה עברית. על פי רוב הייתה לשיר המופת השפעה על עיצוב תבניתו ומשקלו של השיר שנג'ארה חיבר, והוא יצר הלימה מדויקת בין ביצוע שירו החדש לבין המנגינה של שיר המופת שבחר. את שירי המופת שאל מרפרטואר עשיר ומגוון; מיעוטם משירים עבריים קדומים ורובם משירים לועזיים בלשון רומנסי (הלדינו שבפי יוצאי ספרד) או בערבית (שבפי המוסתערבים, יהודים שחיו בארץ־ישראל, בסוריה ובסביבה) וכן משירים טורקיים לרוב.

כאמור, השיר הלועזי נרשם באותיות עבריות, ולא תמיד קל לפענחן, וגם איתור השיר עצמו הוא מלאכה סבוכה. אבל שירים שאותרו מלמדים שהיו אלה לעתים שירים עממיים, כולל שירי אהבה חילוניים. (ראו טיצה־ יהלום). מהלך זה של נג'ארה, שבו שירים בעלי תוכן דתי של פנייה לאל ובקשה לגאולה זומרו במנגינות של שירים לועזיים בעלי אופי חילוני, זכה לביקורות נוקבות מצד אישים אחדים.

ואולם, דווקא בשיריו אלה קנה נג'ארה את אהדת הציבור הרחב. ישראל נג'ארה טען להגנתו כי הציבור נוהה אחרי המנגינות הללו וכי השירים הלועזיים מושרים ממילא בפי רבים, ואילו בשיריו הוא מחליף את מילות השירים הלועזיים במילים עבריות ושם בפי הציבור תכנים חיוביים, לאומיים ודתיים.

אין ספק שהמוזיקה של תרבות הסביבה, ובראשה זו הטורקית, השאירה רושם עז על ישראל נג'ארה ומכאן גם על יצירתו. פתיחותו של נג'ארה כלפי תרבות המוזיקה של הסביבה הובילה לאחד מחידושיו הגדולים בתחום: נקיטת שיטת המקאמים (מעין סולמות מוזיקליים מזרחיים) בשיריו.

הוא היה היוצר הראשון שארגן את רוב שיריו הלא ליטורגיים בחלוקה לפי מקאמים שהיו בשימוש במוזיקה הטורקית של זמנו (ראו, סרוסי, מעצב זמרת הקודש). ממנו למדו גם אחרים, וברוב כתבי היד העבריים מהאזורים של האימפריה העות'מאנית יש שירים־פזמונים מסודרים על פי מקאמים. השפעה זו הייתה מרחיקת לכת: עד היום מושרים פיוטי 'בקשות' בחלק מבתי הכנסת על פי המקאמים הטורקיים.

הקובץ שלפנינו
שירי 'זמירות ישראל' של ישראל נג'ארה ראו אור במהדורה מודרנית אחת, בשנת 1946 מהדורה זו אזלה מזמן ואין להשיגה. שירים רבים בקובץ שלפנינו מבוססים על מהדורה זו בתוספת ביאור ותיקונים, כנצרך. מקובץ שיריו המאוחר, 'שארית ישראל', שנשאר בכתבי יד, נדפסו שירים במפוזר ובבמות שונות בידי כמה חוקרים, ובראשם אהרן מירסקי, וכן ישראל דוידזון, אדוין סרוסי ושירים אחדים מ'שארית ישראל' פרסמתי אני מעל במות שונות.

עוד נכללו כמה שירים מהקובץ 'מימי ישראל' שעליהם עבד תלמידי, מר אילן מר אילן ברקוביץ בעבודת הגמר שלו, אוניברסיטת תל־אביב 2004.

איסוף כל שירי ישראל נג'ארה מכתבי יד הוא משימה גדולה — מלאכה שכותבת שורות אלה, בשיתוף פרופ' אדוין סרוסי ובתמיכת הקרן הלאומית למדע עושה בימים אלה. לקורא הישראלי אנתולוגיה זו היא המפגש הראשון עם שיריו של אחד מגדולי היוצרים שפעלו בארץ־ישראל ובסביבתה לפני יותר מארבע מאות שנה. במבחר הטקסטים שבספר ניסיתי להציג את שיריו של ישראל נג'ארה על מגוון תכונותיו: תוכניות, תבניתיות ומשקליות.

לשם כך ליקטתי שירים משלושה קבצים: מ'זמירות ישראל', מכתבי היד של 'שארית ישראל' ומחיבורו האוטוביוגרפי 'מימי ישראל' שנדפס פעם אחת בלבד, בסוף מהדורת ונציה (1600 לערך), והוא בעל מעמד של כתב יד. השירים מחולקים לעשרה שערים תוכניים אף שחלוקה זו אינה חדה, ויש שירים שהיה אפשר לצרפם בד בבד לכמה שערים.

ניקוד השירים ועיצוב התבניות נעשה על פי המקובל בחקר השירה העברית של ימי הביניים. בניקוד נקטתי שיטה התואמת את המשקלים, לפיכך בשירים רבים הובלעו שוואים וחטפים במילות השיר, בלא שהערתי על כך במקום. בראשי השירים נרשמו המשקל, ציון המקאם שישראל נג'ארה קבע לשיר, וכן מקור הלחן, אך לא נרשמו מילות הלחן הלועזי.

בשירים שלחנם מקורו בשיר עברי והוא זוהה רשמתי את מחברו והפניה למקום פרסומו, אם ידוע. כמו כן צוין הקובץ שממנו הובא השיר לכאן. השירים מלווים בביאור מילים וצירופים, להקל על קריאה שוטפת, ומובאים מקורות המשמשים אסמכתה לביאור. כפי שצוין, שירים אחדים הכלולים כאן ראו אור בפרסומים שונים, עם ביאור חלקי בלבד.

 

© ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב על שם חיים רובין - The Haim Rubin Tel Aviv University Press | סמיוטיקה: ספרים |
טל: 03 - 6405661   פקס: 03 - 6405662   בניין גילמן למדעי הרוח, קומה 4, חדר 402, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב 69978