שינוי גודל האותגודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד
כל הכותרים
החומרים המרכיבים אותנו
דתות העולם
ישראליות, יהדות ומקרא
שירת תור הזהב
קלאסיקה ערבית

לאתר: מורה נבוכים


הדפסה ידידותית חזרה לרשימת הספרים

  » על הספר  » המחברים    » מתוך הספר  » ביקורות ועוד  » עטיפת הספר  


פאוסט
מאת: יוהן וולפגנג גתה

מחיר קטלוגי:  149 ₪
המחיר באתר: 125 ₪


 

הקדמת המתרגמת
ובהמשך פרולוג בשמים

הקדמת המתרגמת
נהוג לראות בגתה את גדול הסופרים הגרמנים בכל הזמנים, ואין ספק שבין יצירותיו שמור לפאוסט מקום מיוחד. פאוסט שלו אינו רק סאגה לאומית, אלא היה מכבר לאחד המחזות המצוטטים ביותר בדרמה העולמית. הוא אף היה מקור השראה לשפע של יצירות אמנות אחרות: במוסיקה - של שוברט, שומאן, מאהלר, ברליוז, ליסט וגונו, אם להזכיר רק קומץ ממאות היצירות שחוברו סביבו; בציור ובתחריט -אצל עשרות ציירים גרמנים ואחרים, כמו פטר קורנֶליוס או דֶלקרואה, או בספרות - אצל תומס מאן או בולגאקוב, בין רבים כל-כך.

חדר שלם מוקדש לרשימת היצירות בהשראת פאוסט במוזיאון-גתה בדיסלדורף. תלי-תלים של פרשנות נכתבו עליו, לאו דווקא משל חוקרי ספרות: הנושאים האנושיים האוניברסליים שהיצירה מעלה תבעו התייחסות של פילוסופים ופסיכולוגים (יונג, למשל). חוץ מהמחקרים הרבים התפתחה במרוצת השנים "מסורת" של הערות והארות בגוף הטקסט, בין בהוצאות גרמניות ובין בתרגומים, ואלה מעניינות ומאלפות לא פחות מן המחקרים.

בהערותי אימצתי מסורת זו, ולפיכך יש בהן מגוון של דעות ופרשנויות, כמו גם התייחסות לדבריו של גתה במכתביו או בשיחותיו עם אקרמן מזכירו וליצירות ומחקרים שגתה הכיר. אף על פי כן, הערות אלה אינן מפרשות את המחזה בכללותו, והן משאירות לכל קורא את האפשרויות קודם כול לחוות ואחר-כך לפרש את פאוסט על פי הבנתו ונטיותיו. הקדמה קצרה זו תתייחס לרקע ההיסטורי של היצירה, לז'אנר ולעבודת התרגום.

ד"ר פאוסטוס ההיסטורי
ד"ר פאוסטוס הוא דמות היסטורית, על כך אין עוררין עוד. אגדות רבות התהלכו ונכתבו עליו לפני מחזהו של גתה, אך אפילו מדפיסי הגרסאות הראשונות של אגדות אלה לא ידעו רבות על קורות חייה של הדמות ההיסטורית. היסטוריונים עדיין מתחקים על הפרטים, ורק כמה עובדות יסוד התקבעו במסורת: יוהאן או גיאורג זאבל, שאימץ את הכינוי פאוסטוס (בר-המזל), נולד כנראה ב-1480 (שלוש שנים לפני הכומר לותר) בעיירה קניטלינגן שבמדינת וירטמברג.

הוא למד באוניברסיטת קראקוב בפולין. השמועות אמרו שהתפאר ביכולתו לחזור על מעשי הנס של ישו. מאז 1507 הוא מוזכר בתכתובות של בני התקופה. לותר וחבריו התייחסו אליו בתיעוב, אך היה מי שמינהו לעסוק בהוראה. ב-1513 הוא הופיע באוניברסיטה של אֶרפ?רט, שם עסק בשידול נערים. כאשר לימד את יצירות הומרוס, טענו, הוא העלה בפני הסטודנטים את גיבורי המיתולוגיה בשר ודם. נזיר פרנציסקני בשם קונרד קלינגֶה ניסה להשפיע עליו לחזור לדרך הישר ואיים עליו במארת-נצח.

בתשובה אמר ד"ר פאוסטוס שאפילו אם היה רוצה בכך לא יוכל לחזור בו, שכן כבר כרת ברית עם השטן וממנה אין דרך חזרה. לא לכבוד הוא לו להפר את בריתו ואת הבטחתו. הנזיר גירש אותו מן העיר. כבר כאן קשה להבחין בין העובדות ה"היסטוריות" לבין האגדות. יש גרסאות היודעות לספר שהוא רכב על חבית למרתף הבירה של אורבאך בלייפציג בשנת 1525. אמרו שהשטן, בדמות כלב, ליווה אותו. הוא מת, על פי המסופר, ב-1540, מוות לא טבעי ומזעזע, כמובן.

אגדות, מחזות מוסר, קומדיות, בורלסקות, תיאטרוני בובות
מאז מותו התהלכו על פאוסטוס ההיסטורי סיפורים שונים, שהחלו לשוות לו ממדים מיתיים. הסטודנטים והאיכרים תיארו אותו כמורד בכנסייה ובפיאודליזם. במשך שנים נחשב ד"ר פאוסט לאבי הדפוס, לא רק בגלל בלבול בשמות (אדם בשם פ?סט היה קשור לגוטנברג), אלא גם מפני שהעם ייחס לגיבורו את ההמצאה אשר, כדברי היינה, אפשרה למדע ניצחון על האמונה. הממסד תיעב אותו. חקר הטבע והמדע המתפתח עוד נתפס במושגים ימיביניימים של התחברות לכוחות האופל. תיאוריות כמו זו של פאראצֶלזוס, שהעמיד מול "אור החסד" את "אור הטבע", שהאדם משתוקק לגלות בכל נפשו וחושיו, הוגדרו בידי הד?גמה ככפירה. חסידי לותר הדגימו באמצעותו של פאוסט את הגישה הפרוטסטנטית לשטן.

ספר פאוסט הראשון משקף את גישתם של מתנגדי הדוקטור פאוסטוס, או, למצער, משלם מס-שפתיים לממסד. הוא נדפס ב-1587, בגרמנית, בפרנקפורט-על-המיין, בידי יוהאן שפיס. הכותרת המלאה של הספר היא: "קורות ד"ר יוהאן פאוסט, הקוסם הידוע ומכשף המגיה השחורה, איך מכר את נשמתו לשטן למשך זמן מה, אילו הרפתקאות מוזרות חווה וחולל בזמן זה עד שלבסוף קיבל את העונש המגיע לו. קובץ ונערך על-ידי המדפיס מחלקים שנשמרו מעיזבונו הספרותי, כדוגמה מחרידה ואזהרה כנה לכל אותם אנשים יהירים, מתחכמים וחסרי אלוה. איגרת יעקב 4: התמסר לאל, התנגד לשטן, והוא ינוס מעליך. Cum Gratia et Privilegio". עוד באותה שנה יצא הספר בארבע הדפסות פרטיות נוספות. שנה לאחר מכן הוציא יוהאן שפיס מהדורה שנייה; בעיר ליבק הופיעה גרסה בגרמנית נמוכה; בטיבינגן יצאה מהדורה מחורזת. ב-1588 יצא הספר לאור בתרגום לדנית, ובאנגליה יצאה גרסה בשם History of the Damnable Life and Deserved Death of Dr. John Faustus.

כריסטופר מארלו היה הראשון שהקדיש לפאוסט טרגדיה גדולה. גם אצלו נשמרה עדיין הנימה המוסרנית של הגרסאות הגרמניות העממיות, אם כי מונולוגים פיוטיים רבים שהוא שם בפי פאוסטוס, ובעיקר שורותיו האחרונות של הגיבור, מקנות לפאוסטוס איכות טרגית. גתה לא קרא תרגום למחזהו של מארלו אלא בשלב מאוחר. מה שהכיר היו גרסאות בורלסקיות של המחזה. הוא תיעב את המוסרנות והאדיקות האורתודוקסית, וחש אמפתיה אינסטינקטיבית למורד במוסכמות. בדומה למוצרט, שכינה את דון ג'ובאני שלו drama giocoso, ביקש גם גתה לערב את הטרגי והקומי, אף כי קשה למצוא בסיום הגרסה הראשונית למחזה (תמונת בית-הכלא עם גרטכן), אלמנטים קומיים או בורלסקיים.

העובדה שפאוסט של גתה ניצל מעונש בסוף חלקה השני של הטרגדיה, שלא כגיבורי הסיפורים העממיים, או כגיבורו של מארלו, הנגררים לגיהינום, מעידה על גישה לא אורתודוקסית לגיבור. אמנם יש בתמונת הסיום של גתה אלמנטים מיסטיים נוצריים של מחילה ללא תנאי מידי הבתולה. אף על פי כן, מה שמושיע את פאוסט אינו האמונה. ה"מעשה" של פאוסט הולך ומתגבר, הולך ומזדכך, והאהבה המזכה אותו בחסד עליון - אלה הם שני המרכיבים המאפשרים את גאולתו.

גתה אמנם לא קרא תרגום של הטרגדיה של מארלו אלא מאוחר יחסית בחייו, ב-1818. בשיחה מ-1829 שיבח אותה מאוד. מאידך גיסא הכיר גתה גרסאות פופולאריות של המחזה. להקות שחקנים אנגליות הציפו את אירופה בהפקות תיאטרליות של "ד"ר פאוסטוס", מאז מותו של מארלו ב-1593, והקנו למחזה פרסום רב. עד מהרה הציגו אותו כקומדיה וכמופע תיאטרון בובות. גתה נתקל בעיבוד כזה בנעוריו. ההפקות העממיות היו גדושות פעלולים ומופעי קסמים, ועירבו כלבים, חתולים, דרקונים ועורבים יורקי-אש שריחפו מעל הבמה. גתה השתמש שימוש הומוריסטי באפקטים אלה. הוא לא הסתפק באלוזיה זו לאגדות פאוסט הקדומות אלא הכניס, באמצעות מפיסטופלס, נעימה של הומור לכל המחזה, אפילו לתמונה חגיגית כמו ה"פרולוג בשמים".

לסינג, המבוגר מגתה בעשרים שנה, הגה אף הוא כתיבת גרסה גרמנית לאגדת פאוסט, כפי שכתב ב-16 בפברואר 1759 באגרות בנוגע לספרות של היום. הוא אף כתב תמונה "שקספירית" ברוחה, ואנטי-דתית, כמובן, לפאוסט, שבה המלאכים גוערים בשדים כי לא יוכלו לנצח את רוח האדם ואת המדע. אך לסינג מת ב-1781, ולא השלים את המלאכה. אדלברט שאמיסו חיבר וריאציה על הנושא ברומן מעשה הפלאים של פטר שלמיל (Peter Schlemhils wundersame Geschichte) מ-1781.

קשה לדעת אילו מכל גרסאות פאוסט גתה הכיר; לטענתו, לא קרא ולא הכיר את מרביתן. יש לזכור, עם זאת, שגתה לא ראה כל פסול בשימוש בתמות ידועות, שלו או של אחרים. כאשר שם בפי מפיסטופלס בית משיר של שקספיר, הסביר שלא ראה לנכון לכתוב שיר אחר, בשעה ששירו של שקספיר משרת טוב כל-כך את מטרותיו (שיחה עם אקרמן מ-28 בינואר 1825).

איך נכתבת יצירת חיים בארבע תקופות חיים?
גתה כתב את המחזה כמעט כל חייו. בכל תקופה שִכתב, ערך ולעתים האחיד את המכלול בהתאם לשינויים בתפיסתו ובאישיותו. עובדה זו הופכת את המחזה למעין סיפור חיים, אך גם לראי תקופה סוערת ומרתקת. היא אף מסבירה את חוסר האחדות במחזה.

תקופה ראשונה: 1775-1772
גתה, יליד 28 באוגוסט 1749, התחיל בכתיבת המחזה ב-1772 וסיים את כתיבת הגרסה המוקדמת של החלק הראשון, ה-Urfaust (פאוסט הקמאי), בהיותו בן עשרים ושש. כבר בגרסה זו אפשר לזהות את אחת היצירות הבולטות והמקוריות בספרות הגרמנית. היא כוללת פרקים רבים ממה שיתגבש אחר-כך כחלק הראשון: מונולוג הפתיחה של פאוסט, השיחה עם ואגנר, השבעת רוח העולם ורוח הארץ, השיחה בין מפיסטופלס והסטודנט, מרתף אורבאך וכל סיפורה של גרטכן.

בגיל עשרים ושש לא היה גתה סופר בלתי ידוע. שתי יצירות "הסער והפרץ" המובהקות שלו, הדרמה גץ מברליכינגן (1773) והרומן ייסורי ורתר הצעיר (1774) היו הצלחה מיידית והקנו לו פרסום רב. עד גיל שלושים כבר קנה לו שם גם כמשורר לירי. אך גתה לא נח על זרי הדפנה הקיימים וחיפש אתגרים חדשים.

ב-1775 השתקע בוויימאר, שם הפך לחבר קבינט ויועץ לדוכס הצעיר קארל אוגוסט. עתה השקיע מאמץ רב גם בתפקידיו המדיניים. במשך עשרים ושש שנים היה מעורב בניהול התיאטרון המקומי ובבימוי מחזות. הוא עסק במחקרים חדשניים באנטומיה ובבוטניקה, הגה תיאוריה של צבעים וניהל התכתבות ענפה עם רבים מאנשי השם בגרמניה ובאירופה.

לוויימאר הביא אתו את כתב-היד של ה-Urfaust, ואף קרא אותו באוזני הנסיכה ונשות חצרה, אך נראה שהשמיד אותו מאוחר יותר, ובכתב-ידו נותרה רק תמונת "רחוב" (Landstrasse). לולא העתיקה אותה אשת החצר לואיזה פון גוכהאוזן (Luise von Gochhausen) לא היתה גרסה זו נשמרת. היא נמצאה בעיזבונה ופורסמה בידי אריך שמידט מפרנקפורט ב-1787. העתק ממהדורה זו לקח אתו גתה למסעו באיטליה ב-1786.

תקופה שנייה: 1788-1787
ב-1790, לאחר שחש כי "מיצה" את הקלסיציזם, על החידושים שהכניס בו, פרסם גתה לבסוף את החלק הראשון של המחזה. הוא הוציא אותו לאור כפאוסט חלקי, "הפרגמנט", וכלל אותו בכרך השביעי של כתביו. הוא שינה את סופה הטרגי של גרטכן וסיים אותו בהתעלפותה בכנסייה. הוא ערך וליטש את הסצנות הקיימות והוסיף תמונות שכתב בחמש-עשרה השנים שחלפו מאז פרסום ה-Urfaust, כמו "מטבח המכשפה" ו"יער ומערה". ואולם, בעשר השנים הבאות שקע בעבודה על רומן החניכה הגדול וילהלם מייסטר, כמו גם על יצירות בחרוזים, חלקן סטיריות, המתייחסות לאירועי התקופה ולאישי מפתח, וזנח את פאוסט.

תקופה שלישית: 1801-1797
שנות ידידותו ועבודתו המשותפת של גתה עם המשורר פרידריך שילר הביאו את גתה להמשך העבודה על פאוסט. עוד במכתבו מ-29 בנובמבר 1794 הכיר שילר בכוחו של הפרגמנט וכינה אותו "טורסו של הרקולס". ב-1797, בעקבות הפצרותיו של שילר, התגבר גתה על היסוסיו לחזור ליצירת הנעורים. הוא השלים את החלק הראשון והתווה את התוכנית למכלול היצירה. אחת-עשרה שנים לאחר מכן, ב-1808 פרסם סוף-סוף את החלק הראשון של הטרגדיה בשמיני מתוך שלושה-עשר כרכי כתביו.

ה"הקדשה" שהוסיף לגרסה זו מביעה את התרגשותו מן השיבה אל יצירת הנעורים ואל הדמויות הבשלות-למחצה. עכשיו היה אמן בוגר, בן 57. פרידתו מאהבת חייו שרלוטה פון שטיין והמאורעות הגדולים של המאה כמו המהפכה הצרפתית היו מאחוריו. היכרותו עם אמנות הרנסאנס ומסעו באיטליה עידנו את טעמו, והוא ניסה ליצור רצף ואחידות בין יצירת הביכורים התוססת והפראית ובין כתיבתו הבוגרת. ברוח זו כתב את שני הפרולוגים ואת תמונת "ליל ואלפורגיס". הוא השמיט מספר קטעים פרועים מדי לטעמו הבוגר וחרז קטעי פרוזה. כבר אז היה ברור לו שהסיום חייב להיות מותו של פאוסט והמאבק על נשמתו.

תקופה רביעית: 1831-1825
שוב זנח גתה את פאוסט ופנה לפרויקטים אחרים. הוא כתב רומן נוסף, הוציא לאור קובץ שירה. ובין 1811 ו-1814 התפרסמו גם שלושה כרכים מתוך כתביו האוטוביוגרפיים Aus Meinem Leben: Dichtung und Warheit (מתוך חיי: שירה ואמת); הכרך הרביעי התפרסם לאחר מותו. בגיל שבעים וחמש חזר גתה לפאוסט ושוב לא הניחו. עד יום הולדתו השמונים ושניים שקד על החלק השני של הטרגדיה, וכאשר מת שבעה חודשים לאחר מכן, ב-22 במארס 1832, היה בידו עותק גמור של המחזה. מזכירו הנאמן אקרמן, שהחל לעבוד בשירותו ב-1823, ציין את שנת סיום העבודה על כתב-היד - 1831. נראה כי גתה עסק בהאחדה ובעריכה גם לאחר מכן. חמישה ימים לפני מותו עוד כתב מכתב מפורט לידידו הומבולדט, ובו שטח בפניו את עקרונות איחוי החלקים המוקדמים והמאוחרים.

גתה הכין את כתב-היד לפרסום לאחר מותו, וסירב לפתוח את החבילה הארוזה או אף לגלות מה סוף המחזה ומה עלה בגורלו של פאוסט. החלק השני יצא לאור במלואו לראשונה ב-1832 ואחר-כך ב-1833. חלק זה שונה ברוחו מן הראשון. ניכרת בו הישענות רבה על הקלסיקה, והוא רצוף סמלים, אלגוריות ורמזים מיסטיים. שלוש התקופות בחייו של פאוסט המיוצגות בו, הצלחתו כיועץ לקיסר, פרישתו מן החיים המדיניים ואהבתו הבוגרת והעדינה להלנה ולאחר מכן הקדשת כל מרצו לשיפור חייהם של רבבות בני אדם, הן אנטיתזה לפרקי הסער והפרץ של הנעורים.

איזה מין טרגדיה?
עשר שנים לאחר פרסום הפרגמנט, כשפאוסט כבר עורר הדים ורכש מעריצים, התייחס אליו ניטשה בביטול. לא ייתכן, כמובן, כך טען בחיבורו הנווד וצלו מ-1880, שמלומד דגול בכל ארבעת שטחי האקדמיה יפתה נערה פשוטה ותמה ללא עזרתו של השטן: וכי איך יעשה זאת בלא עזרת הסיטרא אחרא? אך האם זוהי האידיאה הטרגית הגרמנית, כפי שהמונים תופסים אותה, תהה ניטשה. לעומתו ראה הגל בטרגדיה את מופת הטרגדיה הפילוסופית; ואילו היינה ראה בד"ר פאוסט את התגלמות כל גרמני באשר הוא - אדם התופס את קוצר ידה של הרוח וחוזר לתבוע את זכות הבשר.

גתה קרא למחזהו טרגדיה, אך מה בעצם הופך את פאוסט לגיבור טרגי? האם חטאו לגרטכן? והלוא גיבורי הטרגדיה היוונית והשקספירית הרעו לעשות. מה עוד שפאוסט לא סבל כה רבות מחטאו זה; מיד בתחילת המערכה השנייה מפיגות רוחות קלילות את כאבו ומרגיעות את מצפונו, וממילא אנו יודעים כי גרטכן נגאלה בעזרת אמונתה. מאותו רגע ואילך הוא נחפז לממש את העסקה עם מפיסטופלס. אפילו הרצח של פילימון ובאוקיס המתרחש בפקודתו בערוב ימיו אינו מייסר אותו יתר על המידה. יתרה מזו, פאוסט אינו נענש בעוון הברית עם השטן ובעוון חטאיו. הוא ניצל ברגע האחרון בזכות גרטכן. בכך שונה היצירה מן הטרגדיה היוונית האריסטוטלית ונגזרותיה ונכנסת לתחום המודרני של מחזה אפי, כמו פר גינט לאיבסן מאוחר יותר, או התיאטרון האפי של ברטולד ברכט.

היא שונה מהטרגדיה השקספירית, לא רק בתפיסת החטא הטרגי ועונשו אלא גם בהומור העובר לאורך היצירה, לאו דווקא בתמונות שנועדו להרפיית המתח. גתה היה מודע לאי-יכולתו לכתוב משהו טרגי ברוח המקובלת. אמנם חביב היה עליו הרעיון ששאיפות בן-אנוש, למרות טעויותיו ומשוגותיו, יצילוהו לבסוף, אך הוא סירב להתייחס אליו כאל הרעיון המרכזי. המחזה שלו לא בא לבטא רעיון יחיד; אפילו לא גאולה בזכות התשוקה. לא היה בכוונתו להלביש מעטה מוחשי לרעיון אבסטרקטי ואף לא לרדד את מרקם החיים העשיר והסבוך לרעיון אחד ויחיד; אדרבה, נטייתו של הגרמני לחפש את האידיאה, במקום להתרשם מעוצמת החוויה, נראתה לו נלעגת; ככל שיצירה קשה יותר להגדרה פשטנית, כן ייטב (שיחה עם אקרמן מ-6 במאי 1827). בשיחה מאוחרת יותר אמר שככל שחשוב שהחלקים השונים יהיו מובנים ובעלי משמעות, בה במידה חשוב שהמכלול יישאר בלתי נתפס. נראה שפאוסט עוסק בשאלות יותר משהוא מספק תשובות.

רבים תהו על החיבור בין שני חלקי המחזה, על כוחו של החלק הראשון כדרמה אנושית ועל כוחו/חולשתו של השני כאלגוריה. ייתכן שהחלק הראשון קרוב יותר לרוחו של גתה הצעיר, מוביל הרומנטיקה הגרמנית, ואילו החלק השני בוגר, שלא לומר זקן, יותר. ואולם גתה טרח במשך שנים על המכלול, גם כשהיה שקוע בכתיבת החלק הראשון צפה כבר את השני, ושני החלקים יוצרים את הפסיפס המורכב והעשיר הנקרא יצירת חיים.

פרולוג בשמים
הפרולוג חוּבּר כנראה רק בין 1799 ל-1800, שעה שגתה כבר השלים את חיבורו של החלק הראשון. הפרולוג מסמן שינוי משמעותי באגדת פאוסט המסורתית: ההחלטה לִפנות לכישוף אינה נובעת רק מרצונו של פאוסט, אלא היא חלק מן ההתערבות שנרקמה בין אלוהים למֶפִיסְטוֹפֶלֶס, על פי הדגם של סיפור איוב. ההתייחסות לאיוב אינה חלק מדיון תיאולוגי בשכר ועונש. השמים מוצגים כמעין חצר פיאודלית. מפיסטופלס משתתף בפמליית החצר, בתפקיד הלץ. הופעת שלושת מלאכי השרת מבוססת על הפואמה גן העדן האבוד של מילטון, שגתה קראהּ ב-1799 בתרגומו הגרמני של יוסטוס פרידריך זכריא. (הערות המתרגמת הושמטו בהמשך לטובת התצוגה)


 

© ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב על שם חיים רובין - The Haim Rubin Tel Aviv University Press | סמיוטיקה: ספרים |
טל: 03 - 6405661   פקס: 03 - 6405662   בניין גילמן למדעי הרוח, קומה 4, חדר 402, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב 69978