שינוי גודל האותגודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד
כל הכותרים
החומרים המרכיבים אותנו
דתות העולם
ישראליות, יהדות ומקרא
שירת תור הזהב
קלאסיקה ערבית

לאתר: מורה נבוכים


הדפסה ידידותית חזרה לרשימת הספרים

  » על הספר  » המחברים    » מתוך הספר  » ביקורות ועוד  » עטיפת הספר  


המאה היהודית
מאת: יורי סלזקין

מחיר קטלוגי:  89 ₪
המחיר באתר: 80 ₪


 

פרק שני | אפו של סוואן: היהודים ומודרנים אחרים*

החוטם הסתכל במאיור וגבות-עיניו נתקדרו במקצת.
"טועה אתה, אדוני הנכבד! אני - לעצמי אני".
- נ"ו גוגול, "החוטם"

היהודים הפוסט-גלותיים היו האינאדנים של אירופה, הארמנים של הצפון, הפארסים של העולם הנוצרי. הם היו מופת מושלם של מרקוריאנים מוכשרים ביותר, משום שהם עסקו בנוודות-שירות משך תקופה ארוכה על פני שטחים גדולים, ייצרו הצדקה אידאולוגית מפותחת לדרך החיים המרקוריאנית ולעליונותה המהותית, והתמחו במגוון רחב ביותר של מקצועות שירות מסורתיים, מרוכלות ונפחות ועד רפואה ופיננסים. הם היו זרי-פְנים לכל עונה, הפכים מוכחים של כל הדברים האפולוניים והדיוניסיים, ספקים מיומנים של "פקחות" במגוון עצום של צורות ובכל שטחי החיים.

אולם הם לא היו רק טובים מאוד במה שעשו. הם היו מרקוריאנים יוצאי דופן מפני שבאירופה הנוצרית הם היו מוכרים וידועים כשם שהיו חריגים. האל, האבות הקדומים וכתבי הקודש של האפולונים המקומיים היו כולם יהודים, והפשע הגדול ביותר המיוחס ליהודים - הסיבה לחוסר הבית המרקוריאני שלהם - הייתה דחייתו של כופר יהודי. למרות שקיימות מספר מקבילות לסימביוזות כאלה (בחלקים של אסיה, הן הכתיבה והלמדנות והן נוודות-השירות, הגיעו מסין), אולם קרוב לוודאי שלא היה מקום שבו הרגישו הגולים השבטיים בבית כפי שהרגישו היהודים באירופה. העולם הנוצרי החל עם היהודים, והוא לא יכול היה להסתיים בלעדיהם.

ואולם, יותר מכל, היהודים הפכו לזרים המוזרים ביותר בעולם משום שהם עסקו במשלח ידם ביבשת שהפכה כמעט כולה למרקוריאנית ועיצבה מחדש חלקים נרחבים מהעולם בהתאם לכך. בעידן של נוודות-שירות, היהודים הפכו לעם הנבחר בכך שהפכו למופת של מודרניות.

פירוש הדבר היה שיותר ויותר אפולונים, תחילה באירופה ואחר כך במקומות אחרים, נאלצו להיעשות יותר ויותר דומים ליהודים: עירוניים, ניידים, אורייניים, מהירי תפיסה, בעלי גמישות תעסוקתית ומוקפים בזרים (ולכן להוטים אחר ניקיון, חוסר-גבריות ואיסורי טאבו יצירתיים בתחום התזונה). השוק החדש היה שונה מהשווקים הישנים בכך שהיה אנונימי ובלתי מושרש בחברה (באופן יחסי): היה זה סחר חליפין בין זרים, שבו כולם מנסים, במידות שונות של הצלחה, לשחק את היהודי.

על המצליחים ביותר נמנו הפרוטסטנטים של מקס ובר, שגילו דרך מכובדת ונטולת הומור להיות יהודים. אפשר היה להישאר צדיק גם כאשר עוסקים ב"נשיכת נשך" וגם כאשר מפיקים יוקרה מצבירת עושר - בניגוד להשקעת העושר בכבוד באמצעות נדיבות והתנהגות טורפנית (או פשוט בליעתו כולו). באותו זמן כפתה נסיגת הכוהנים המקצועיים והנסים השמימיים על כל מחפשי הישועה להתייעץ ישירות עם האל באמצעות קריאת ספרים, ולעשות את הטוב בעיני ה' באופן פורמלי באמצעות ציות לכללים. הכנסיות הלכו ונעשו דומות לבתי כנסת (shuln, שפירושו גם "בתי ספר"); מומחים למוסר נעשו דומים יותר למורים (רבנים); וכל מאמין הפך לנזיר או לכהן (כלומר נהייה יותר כמו יהודי). תפילתו של משה - "מי ייתן כל עם ה' נביאים" (במדבר יא, כט) - נשמעה.

העולם החדש המודרני היה אמיץ בדרך חדשה. הוא היה מבוסס על המרדף האינסופי אחר עושר והשכלה, שתי קריירות שהיו פתוחות לבעלי הכישרון, כפי שהיו בשטעטל או בגטו. מרבית בעלי הכישרון אימצו לעצמם מקצועות מרקוריאניים מסורתיים: יזמות, כמובן, אך גם רפואה, משפט, עיתונות ומדע. מיתתה ההדרגתית של הנשמה הובילה להתעסקות כפייתית בטוהר גופני, כך שהתזונה הפכה שוב למפתח לגאולה, ורופאים החלו להתחרות בכוהנים כמומחים לחיי נצח. החלפתן של השבועות והבריתות הקדושות בחוזים כתובים ובחוקות הפכה את עורכי הדין לשומרים ולפרשנים החיוניים של הסדר הכלכלי, החברתי והפוליטי החדש. כאשר פג תוקפם של החכמה העוברת בירושה והכבוד האפולוני (אויבה הגדול ביותר של הסקרנות), עלו הכרוזים העירוניים לשעבר למעמד רב כוח של ספקי ידע וזיכרון מוסרי (המעמד "הרביעי" וה"חמישי"). והפיכתו של היקום לטבעי הפכה כל מדען לפרומיתיאוס פוטנציאלי.

אפילו הסירוב לדבוק בעושר או בהשכלה קיבל את השראתו ממרקוריוס. ה"בוהמיינים", ששמם כה מתאים להם, תפסו את מקומם בשולי השוק החדש בכך שעסקו בצורות חדשות של קיבוץ נדבות, נבואה והגדת עתידות, כמו גם בשירה ובריקודים, פחות או יותר חתרניים. בהיותם תלויים לגמרי בחברה שבה לא היו חברים מלאים, הם הרוויחו את לחמם באמצעות הקמת שערוריות שזעזעו את פטרוניהם - כדרכם של רוב הספקים המסורתיים של שירותים מסוכנים, מזוהמים וטרנסנדנטליים. תנאי החבֶרות שלהם כללו נוודות-שירות, מחאה עיקשת (גם אם לפעמים אירונית) נגד המוסכמות השולטות, תחושה חזקה של עליונות מוסרית ביחס לחברה המארחת ונסיגה מכל התחייבויות חיצוניות של קשר דם. כדי ללעוג, לאתגר, ואולי אף לגאול חברה של יהודים ופרוטסטנטים-לכאורה, צריך היה להפוך לצועני-לכאורה.

המטאפורה "יהודים ופרוטסטנטים" הולמת ביותר מדרך אחת, משום שהייתה יותר מדרך אחת להצליח במשק המודרני. וורנר זומברט ייחס את עלייתו של הקפיטליזם ליהודים באמצעות הדגשת-יתר דרמטית של טענתו (שגרמה לפגיעה חמורה באמינותה); ובר ביסס קשר בלעדי בין האתוס הפרוטסטנטי לבין רוח הקפיטליזם באמצעות הדגשתה של הסיבתיות ההיסטורית (וכך עקף את היהודים בני זמנו), וחוקרים שניסו לרדת לחקרם של נסים שונים באסיה חשו כי מחובתם להגדיר מחדש את האתוס הפרוטסטנטי או להגדיר נתיב אסייתי ייחודי "משפחתי" או "מבוסס-רשת" אל הקפיטליזם. אולם, נראה שהנתיב האירופי הכיל מלכתחילה את שני האפיקים - המשפחתי והאינדיבידואליסטי - היהודים הסתמכו על המומחיות שלהם כשבט מלוכד של זרים מקצוענים; הפרוטסטנטים השונים וחקייניהם בנו את "העיר על גבעה"*, בכך שהכניסו חישובים כלכליים לתוך הקהילה המוסרית והפכו המון גדול של זרים לסובייקטים מוסריים (וללקוחות אמינים) - או, כפי שניסח זאת בנג'מין נלסון (Benjamin Nelson), באמצעות הפיכת אחים לאחרים ואחרים לאחים (וכך הפיכת כולם לזרים אזרחיים).

מאז ובר, הייתה ההנחה הרגילה ש"הקפיטליזם המודרני עלה מתוך חורבות השיתופיות השבטית של האחווה העברית". למעשה, התקיימו השניים זה בצד זו, אם כי לא תמיד בשלום, כשני עקרונות יסודיים של הארגון הכלכלי המודרני: האחת מבוססת על קשר דם כמרכיב מבני מרכזי, והשני מקדש את היחיד הרציונלי הדבק באנוכיות הכלכלית שלו על בסיס חוקיות פורמלית. שתי ההתנהגויות הללו גם יחד הן התנהגויות נלמדות, הנרכשות באמצעות תרגול, חיזוק אידאולוגי, והתכחשות שיטתית לצרכי האגו (בעולם האמתי, הן מעורבות זו בזו בפרופורציות משתנות). הראשונה מחייבת שילוב של שבטיות ומסחריות שלעתים נדירות מוצאים אותו מחוץ לקהילות מרקוריאניות מסורתיות; השנייה מחייבת דרגה של סגפנות והיצמדות לכללים בלתי אישיים מעשה-ידי-אדם באופן שנראה כבלתי אפשרי (ובעצם בלתי מובן למי שחי) בחברות שהפרוטסטנטיות או הקתוליות המתוקנת* לא השפיעו עליהן הרבה. הראשונה "רותמת את הנפוטיזם לשירות הקפיטליזם"; השנייה טוענת - כנגד כל הראָיות - ששני אלה אינם יכולים לעלות בקנה אחד. הראשונה נהנית מלגיטימציה מפוקפקת ונוטה לחמוק מאור הזרקורים; השנייה מתעבת בקולי קולות את "השחיתות" ומעמידה פנים שהיא המודרנית היחידה.

ליהודים לא היה, כמובן, מונופול על משפחתיות, אבל אין ספק שהצלחתם בתחום היזמות נובעת משילוב של סולידריות פנימית ושל זרות חיצונית - כך התברר שהדרך היחידה שבה יזמים מקומיים יכלו להתחרות בהם הייתה מלחמה בסולידריות המשפחתית ומתן תוקף חוקי לזרות. חברות הרוב (המארחות) יכלו לחקות את המרקוריאנים (האורחים) רק אם כפו על הכול להתקיים כגולים. פרוטסטנט סקוטי לא היה רק יהודי אוכל חזיר, כפי שהיינה (Heine) ניסח זאת; הוא היה יהודי בודד, יהודי ללא עם ישראל; היצור היחיד שנבחר על ידי האל.

אבל זה לא כל הסיפור. לא רק שהנתיב השבטי - לצד הנתיב הפרוטסטנטי - היה חלק מהמודרניות האירופית, אלא שהנתיב הפרוטסטנטי עצמו היה שבטי במובן מכריע. השוק החדש, הזכויות החדשות והיחידים החדשים היו זקוקים להבניה, לברית מילה, לקידוש ולהגנה מאת המדינה שהפכה עתה ללאומית. הלאומנות הייתה פונקציה של המודרניות, הן כתנאי מוקדם והן כתגובה הגנתית. המודרניות הייתה, בין יתר הדברים, גרסה חדשה של שבטיות. פרוטסטנטים וליברלים לא הצליחו ליצור עולם שבו "כל בני האדם הם 'אחים' בהיותם 'אחרים' במידה שווה'". במקום זאת, הם בנו קהילה מוסרית חדשה שנשענה על העמודים התאומים של המשפחה הגרעינית, שהתחזתה לאינדיבידואל, ושל הלאום, שהתחזה למשפחה גרעינית. אדם סמית' (Adam Smith) ורוב קוראיו קיבלו כמובן מאליו את הטענה שהעושר הוא במובן מסוים "עושר האומות", ולכן לא הקדישו תשומת לב רבה לעובדה שהיו גם אחרים - והיו אחרים.

אם ננסח זאת בצורה שונה, האירופים חיקו את היהודים לא רק בהיבטים "המודרניים" אלא גם בהיבטים "הקדומים" שלהם. לא ניתן להפריד בין המודרניות לבין "השיתופיות השבטית של האחווה העברית" - הן מצד קדושתה של המשפחה הגרעינית, הן מצד היותה של האומה נבחרת. ככל שהלך ונפרש עידן המרקוריאניזם, ראו הנוצרים את השגיאה שבדרכיהם והחלו לוותר על האחווה האוניברסלית, מצד אחד, ועל ההפרדה בין קודש לחול (בין כהונה לבין ההדיוטות) מן הצד האחר. מה שהחל כהלאמה של האלוהי הסתיים כהאלהה של הלאומי. תחילה התברר שניתן לכתוב את התנ"ך בשפת המקום, ושאדם וחווה דיברו צרפתית, פלמית או שוודית בגן עדן. לאחר מכן התבהר שלכל אומה היה לפני הגירוש מגן עדן תור זהב משלה, ספרי קודש משלה, ואבות קדומים נכבדים אך חסרי אחריות משלה.

הנוצרים הקדומים מרדו ביהדות בכך שהעתיקו את ירושלים השמיימה; הנוצרים המודרנים חזרו לשורשיהם, כביכול, בכך שהחזירו אותה לארץ ושיבטו אותה לפי הצורך. כפי שהצהיר ויליאם בלייק (William Blake):

לא אחדל ממלחמת הרוח
ולא תנום חרבי בידי:
עד אם נבנה את ירושלים
על אדמת אנגליה, הירוקה והנעימה.

פירושה של הלאומנות היה שכל לאום הופך ליהודי. כל לאום ולאום היה "מחולָל מפשענו" ו"מדוכא מעוונותינו" (ישעיהו נג, ה). כל עם היה נבחר, כל ארץ - מובטחת, כל בירה - ירושלים. נוצרים יכלו לוותר על הצורך לאהוב את רעיהם כמותם, משום שסוף סוף גילו מי היו הם עצמם (צרפתים, פלמים, שוודים). הם היו כמו יהודים בכך שאהבו את עצמם כעניין שבאמונה ולא מצאו כל תועלת בנסים - הנס האמתי היחיד היה התמשכותו של הסיפור הלאומי, שכל אחד מבני האומה העיד עליו באמצעות פולחני הלאום ובמידה הולכת וגוברת, באמצעות קריאה.

ברוב חלקי אירופה, הקידוש ובסופו של דבר הסטנדרטיזציה של השפות הלאומיות, הביאו לקאנוניזציה של המחברים שלהם יוחסה יצירתן. דנטה באיטליה, סרוונטס בספרד, קמואיש (Camoes) בפורטוגל, שייקספיר באנגליה, גתה (יחד עם שילר) בגרמניה, פושקין ברוסיה, מיצקייביץ' בפולין ומחברים רבים נוספים, הפכו למושאיהם של פולחנים מצליחים ביותר (עממיים ורשמיים גם יחד) מכיוון שהם הפכו לסמל של תור הזהב של אומתם - או נכון יותר, למהדורה מודרנית, רהוטה, אישית ומחודשת, של אחדותה המקורית של אומתם. הם עיצבו ורוממו את אומותיהם בכך שהגשימו את הרוח הגנוזה בהן (במילים כמו גם בחייהם שלהם). הם הפכו את ההיסטוריה והמיתוס לתרבות גבוהה, והפכו את המקומי ואת האוניברסלי למי שמשקפים זה את זה. כולם "המציאו את האנושי" ו"אמרו את הכול", הם היו הנביאים האמתיים של העת המודרנית משום שהפכו את שפות האם שלהם לעברית, השפה המדוברת בגן עדן.

טיפוח השבטיות לצד הזרות (המודרניות כמרקוריאניזם אוניברסלי) היה כרוך בעיסוק אינטנסיבי בטהרת הגוף. תפיסת הציביליזציה כמאבק בריחות, בהפרשות, בפליטות וב"חיידקים", הייתה קשורה להתנכרות המרקוריאנית [מן הסביבה] לא פחות משהייתה קשורה לעלייתו של המדע - עובדה שבה הבחינו נכונה הצוענים, למשל, כאשר קיבלו בברכה ארוחות ארוזות מראש וכלים חד-פעמיים ככלים שימושיים במאבקם נגד ה-marime, וכמה רופאים יהודים שטענו ש"כשרות", ברית מילה ומנהגים טקסיים אחרים היו למעשה אמצעי היגיינה מודרניים שהקדימו את זמנם.

זרות מרקוריאנית כרוכה בהקפדה על ניקיון ובהתבדלות, ואלו הן גם ההשלכות של השבטיות המרקוריאנית. מדינות מודרניות להוטות לסימטריה, לשקיפות, לניקיון ללא רבב ולתיחום ברור של הגוף הפוליטי בדיוק כפי שיהודים וצוענים מסורתיים להוטים לשימור הטהרה הטקסית והאוטונומיה של הקהילות שלהם. במובן מסוים, אזרחות טובה (כולל פטריוטיזם) היא גרסה של המפעל היהודי העומד תמיד על המשמר לשמר את הזהות האישית והקולקטיבית בעולם של טומאה. אלא שהמדינות המודרניות אינן בדרך כלל מיעוטים רדופים ומבוזים (אם כי רבות מדמיינות את עצמן ככאלה). בידי האפולונים החמושים היטב, שעברו ביורוקרטיזציה מלאה אך יהודיזציה בלתי מושלמת, התפשטו ההתבדלות והאנינות הקפדנית של המרקוריאנים ללא מעצור. בידיהם של אפולונים בעלי נטייה משיחית, הפך הדבר לקטלני - במיוחד עבור המרקוריאנים. השואה הייתה קשורה למסורת לא פחות מכפי שהייתה קשורה למודרניות.

------

הפיכתם הכאובה של האירופים ליהודים התרחשה במקביל ליציאתם של היהודים מן הבידוד המשפטי, הטקסי והחברתי שלהם. בחברה החדשה שנבנתה על מקצועות שנחשבו בעבר טמאים, איבדו קהילות מבודלות שהתמחו במקצועות אלו את הסיבה לקיומן - הן מבחינת המומחים עצמם והן מבחינת לקוחותיהם. בה בעת, החלה המדינה החדשה להפגין אדישות הולכת וגוברת כלפי הדת, ולכן "סובלנות" כלפי הבדלים בין דתות. כך נעשתה בעת ובעונה אחת גם אינקלוסיבית יותר וגם פולשנית יותר. בשעה שקהילות יהודיות החלו לאבד את עצמאותן, לכידותן ועצמאותן, החלו יהודים אינדיבידואלים לקבל הגנות חוקיות חדשות ולגיטימיות מוסרית חדשה גם כאשר הוסיפו לדבוק במקצועות מרקוריאניים. כמה מהם הפכו לאפולונים ואפילו לנוצרים, אבל רובם פשוט הצטרפו לעולם שנברא בצלמם, עולם שבו כולם נועלים את סנדליו של הרמס, הסנדלים "הנהדרים שלא ניתן להביעם במילים או להעלותם במחשבה".

וכמובן שמרבית האפולונים שלא עברו זיכוך על ידי ה"אתוס הפרוטסטנטי", לא יכלו לנעול סנדלים אלו יותר מכפי שאחיותיה החורגות של סינדרלה יכלו לנעול את נעל הזכוכית שלה - לפחות כל עוד שלא ניתנה להם השהות להתאמן ולערוך את השינויים הנדרשים. המסע היהודי היה אולי סוער לא פחות, אך הוא היה הרבה יותר קצר. היהודים כבר היו עירוניים (כולל אלו שייצגו את העירוניות בשטעטל של מזרח אירופה הכפרית), ולעומת המארחים שלהם, לא הייתה להם כמעט כל מסורת של הבדלי מעמדות פנימיים ("הגטו כולו, כביכול, היה 'מעמד שלישי'"). הם נטו לבסס את המעמד החברתי שלהם על הישגים אישיים, קישרו בין הישגים לבין השכלה ועושר, שאפו להשכיל באמצעות קריאה ופרשנות של טקסטים, ודבקו בעושר באמצעות טיפוח בני-אדם זרים במקום קרקעות, אלים או חיות. בחברה של פליטים, גולים קבועים יכלו להרגיש בבית (או לפחות כך זה נראה לזמן מה).

במהלך המאה התשע עשרה, עברו מרבית יהודי מרכז אירופה ומערבה לערים גדולות, כדי להשתתף בהתרת כבליו של פרומיתיאוס (כפי שכינה דיוויד לנדס (David Landes) את עלייתו של הקפיטליזם). הם עשו זאת בדרכם שלהם - במקצת משום שאפיקים אחרים נותרו סגורים בפניהם, אך גם משום שדרכם שלהם הייתה יעילה ביותר, ומתורגלת היטב (פרומיתיאוס היה תעלולן ומניפולטור כמו הרמס, לפני שהפך לגיבור תרבות שמת מות קדושים). בכל מקום שאליו פנו, היו להם אחוזי העסקה עצמית גבוהים יותר מאשר ללא-יהודים, עיסוק רב יותר במסחר, והעדפה ברורה לחברות משפחתיות עצמאיות כלכלית. מרבית העובדים השכירים היהודים (מיעוט משמעותי בפולין) עבדו בחנויות שהיו בבעלותם של יהודים, ומרבית הבנקים היהודים הגדולים, כולל אלו של משפחות רוטשילד, בלייכרדר (Bleichroder), טודסקו (Todesco), שטרן (Stern), אופנהיים (Oppenheim) וזליגמן (Seligman), היו שותפויות משפחתיות, שבהן הוצבו אחים ודודנים זכרים - לעתים קרובות נשואים לדודניות - בחלקים שונים של אירופה (מחותנים ונשים שהתחתנו מחוץ למשפחה הודרו לעתים קרובות ממעורבות ישירה בעסק). בתחילת המאה התשע עשרה, שלושים מבין חמישים ושניים הבנקים הפרטיים בברלין היו בבעלותן של משפחות יהודיות; מאה שנה מאוחר יותר, רבים מבין הבנקים הללו הפכו לחברות בעלות מניות שמנהליהן יהודים - חלקם בעלי קשר משפחתי ישיר לבעלים המקוריים, כמו גם זה לזה. הבנקים הגרמנים הגדולים ביותר שהיו חברות בעלות מניות, כולל הדויטשה בנק (Deutsche Bank) והדרזדנר בנק (Dresdner Bank), נוסדו בהשתתפותם של בעלי הון יהודים, כפי שנוסדו גם הקרדיטאנשטלט (Creditanstalt) של משפחת רוטשילד באוסטריה והקרדי מובילייר (Credit Mobilier) של משפחת פריירה (Pereire) בצרפת. (מבין יתר הבנקים הפרטיים - כלומר, אלו שלא הנפיקו מניות משותפות - ברפובליקת ויימאר הגרמנית כמעט מחצית היו בבעלותן של משפחות יהודיות).

בווינה של סוף המאה, 40 אחוזים ממנהליהם של בנקים ציבוריים היו יהודים או ממוצא יהודי. כל הבנקים פרט לאחד פעלו בניהולם של יהודים (כמה מהם היו חברים בשבטי הבנקאות הישנים) תחת חסותם של Paradegoyim* בעלי תארים מתאימים וקרקעות. בין השנים 1873 ל-1910, בשיא הליברליזם הפוליטי, עמד החלק היהודי במועצת הבורסה של וינה (Borsenrath) באופן קבוע על כ-70 אחוזים, בבודפשט בשנת 1921, 87.8 אחוזים מחברי הבורסה ו-91 אחוזים מחברי התאחדות סוחרי המטבע המורשים היו יהודים. רבים מהם זכו לתוארי אצולה (וכך, במובן מסוים, הפכו בעצמם ל-Paradegoyim). בתעשייה היו כמה אילי הון יהודים שזכו להצלחה מרהיבה [כגון משפחת רתנאו (Rathenau) בתחום ההנדסה החשמלית, משפחת פרידלנדר-פולדז (Friedlander-Fulds) בתחום הפחם, משפחת מונד (Mond) בתעשיות כימיות ומשפחת באלין(Ballin) בספנות]. היו אזורים שבהם היו אחוזים גבוהים במיוחד של בעלות תעשייתית יהודית (כגון הונגריה) ותעשיות "יהודיות" במובהק (כמו טקסטיל, מזון והוצאה לאור), אבל נראה שתרומתם העיקרית של יהודים לפיתוח התעשייתי הייתה במימון ובבקרה הניהולית של בנקים. באוסטריה, מבין 112 הדירקטורים התעשייתיים שהחזיקו ביותר משבע משרות דירקטור בו-זמנית בשנת 1917, מחצית היו יהודים הקשורים לבנקים הגדולים. בהונגריה בין שתי מלחמות עולם, למעלה ממחצית, ואולי אפילו עד כדי 90 אחוזים מכל התעשייה היו בשליטתן של כמה משפחות בנקאים יהודיות בעלות קשרים קרובים זו לזו. בשנת 1912, 20 אחוזים מכל המיליונרים בבריטניה ובפרוסיה (10 מיליון מארקים ולמעלה מזה במקרה הפרוסי) היו יהודים. בשנים 1911-1908, הוו יהודי גרמניה 0.95 אחוזים מכלל האוכלוסייה ו-31 אחוזים מכלל המשפחות העשירות ביותר [עם "יחס של ייצוג-יתר באליטה הכלכלית" שעמד על 33, היחס הגבוה ביותר בכל מקום, לפי ו"ד רובינשטיין (W.D. Rubinstein)]. בשנת 1930, בערך 71 אחוזים ממשלמי המסים העשירים ביותר בהונגריה (שהכנסותיהם עלו על 200,000 פֶּנְגוֹ) היו יהודים. וכמובן, הרוטשילדים, "הבנקאים של העולם" וגם "מלכי היהודים" היו, בהפרש גדול, המשפחה העשירה ביותר של המאה התשע עשרה.

באופן כללי, היו יהודים מיעוט בקרב בנקאים, בנקאים היו מיעוט בקרב יהודים, ובנקאים יהודים התחרו בחריפות רבה מדי זה נגד זה והתקשרו יתר על המידה עם משטרים בלתי יציבים ועוינים-הדדית מכדי שהיה ביכולתם ליצור השפעה פוליטית קבועה וניתנת בקלות לניהול [היינה כינה את רוטשילד ופולד (Fuld) "שני רבנים של פיננסים שהתנגדו זה לזה לא פחות מהלל ושמאי"]. אף על פי כן, ברור בעליל שהיהודים האירופיים כקבוצה הצליחו מאוד בסדר הכלכלי החדש, שהם היו בממוצע אמידים יותר מלא-יהודים, ושכמה מהם הצליחו לתרגם את המומחיות המרקוריאנית שלהם ואת המשפחתיות המרקוריאנית שלהם לעצמה כלכלית ופוליטית משמעותית. המדינה ההונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה חבה את יציבותה היחסית לתמיכתה הפעילה של אליטה עסקית רבת עצמה, שהייתה קטנה, מלוכדת, מקושרת באמצעות נישואין, וברובה המוחץ יהודית. האימפריה הגרמנית החדשה נבנתה לא רק על "דם וברזל", כפי שטען אוטו פון ביסמרק, אלא גם על זהב ומומחיות פיננסית, שסופקה בעיקר על ידי הבנקאי של ביסמרק - ושל גרמניה - גרשון פון בלייכרדר (Gerson von Bleichroder) . הרוטשילדים בנו את הונם באמצעות מתן הלוואות לממשלות וספסרות באיגרות חוב ממשלתיות. כאשר הייתה לבני המשפחה דעה נחרצת כלשהי, נטו ממשלות להקשיב (אם כי לא תמיד, כמובן, לשמוע). באחד הפרקים המשעשעים ביותר בספרו של אלכסנדר הרצן (Alexander Herzen), "ימי ומחשבותי", כופה "הוד מלכותו" ג'יימס רוטשילד את הקיסר ניקולאי ה-I לשחרר את הכסף שאבי הסוציאליזם הרוסי קיבל מאמו הגרמנייה בעלת האריסים.

הכסף היה אמצעי אחד לקידום, ההשכלה - השני. היה, כמובן, קשר הדוק בין השניים, אולם הפרופורציות עשויות היו להשתנות במידה ניכרת. בכל רחבי אירופה המודרנית, ציפו שההשכלה תוביל לכסף. רק בקרב היהודים ציפו כמעט כולם שהכסף יוביל להשכלה. באופן עקבי היה ליהודים ייצוג עודף במוסדות ההשכלה המובילים לקריירות מקצועיות, אולם ייצוג היתר של צאצאי סוחרים יהודים היה בולט במיוחד. בווינה של סוף המאה, יהודים הוו בערך 10 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית וכ-30 אחוזים מתלמידי הגימנזיום הקלאסי. בין השנים 1870 ל-1910, בערך 40 אחוזים מכל בוגרי הגימנזיום במרכז וינה היו יהודים; בקרב אלו שאבותיהם עסקו במסחר, יהודים הוו יותר מ-80 אחוזים. בגרמניה, ל-51 אחוזים מבין המדענים היהודים היו אבות אנשי עסקים. נראה שהמסע היהודי מהגטו מוביל למקצועות ליברליים דרך ההצלחה המסחרית.

התחנה המרכזית בנתיב זה הייתה האוניברסיטה. בשנות ה-80 של המאה התשע עשרה, היו היהודים רק 3-4 אחוזים מהאוכלוסייה האוסטרית, אולם הם הוו 17 אחוזים מכלל הסטודנטים באוניברסיטה, ושליש מן הסטודנטים באוניברסיטת וינה. בהונגריה, שם היו היהודים בערך 5 אחוזים באוכלוסייה, הם ייצגו רבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטאות ו-43 אחוזים מהסטודנטים באוניברסיטה הטכנולוגית של בודפשט. בפרוסיה בשנים 1910-1911, היהודים היו פחות מאחוז אחד באוכלוסייה, כ-5.4 אחוזים מהסטודנטים באוניברסיטאות, ו-17 אחוזים מהסטודנטים באוניברסיטת ברלין. בשנת 1922, בליטא שזכתה זה עתה לעצמאות, הוו סטודנטים יהודים 31.5 אחוזים מהגוף הסטודנטיאלי באוניברסיטת קאונס (Kaunas) (אם כי לא לזמן רב, עקב מדיניות הממשלה לקידום מקומיים). בצ'כוסלובקיה, חלקם של היהודים באוכלוסיית הסטודנטים (14.5 אחוזים) היה גדול פי 5.6 מחלקם באוכלוסייה הכללית. כאשר יהודים הושוו ללא-יהודים בעלי עמדות חברתיות וכלכליות דומות, היה הפער צר יותר (אם כי עדיין מרשים); מה שנותר קבוע הוא שבחלקים נרחבים במרכז אירופה ובמזרחה היו יחסית מעט לא-יהודים בעמדות חברתיות וכלכליות דומות. בחלקים נרחבים של מזרח אירופה, "המעמד הבינוני" היה יהודי כמעט כל-כולו.

כיוון שמרבית העבודות בתחום השירות הציבורי היו סגורות בפני יהודים (ואולי גם בגלל העדפה יהודית להעסקה עצמית), פנו מרבית הסטודנטים היהודים למקצועות "ליברליים" שהתאימו לחינוך מרקוריאני והיו, כפי שהתברר, בעלי חשיבות מרכזית לתפקודה של חברה מודרנית: רפואה, משפט, עיתונות, מדע, השכלה גבוהה, בידור ואמנויות. בווינה של תחילת המאה העשרים, 62 אחוזים מעורכי הדין, מחצית הרופאים ורופאי השיניים, 45 אחוזים מן המורים בפקולטה לרפואה, ורבע מכלל מורי הפקולטה היו יהודים. הם הוו בין 51.5 אחוזים ל-63.2 אחוזים מכלל העיתונאים המקצועיים. בשנת 1920, 59.9 אחוזים מכלל הרופאים ההונגרים, 50.6 אחוזים מבין עורכי הדין, 39.25 אחוזים מכל המהנדסים והכימאים העצמאיים, 34.3 אחוזים מכלל העורכים והעיתונאים, ו-28.6 אחוזים מכלל המוזיקאים, זיהו עצמם כמשתייכים לדת היהודית. (אם נוסיף למספרים אלו גם את המומרים לנצרות, יש להניח שהמספרים שיתקבלו יהיו גבוהים בהרבה). בפרוסיה, 16 אחוזים מכלל הרופאים, 15 אחוזים מבין רופאי השיניים ורבע מכלל עורכי הדין בשנת 1925 היו יהודים, ובפולין בין מלחמות העולם הוו היהודים 56 אחוזים מכלל הרופאים בעלי הפרקטיקה הפרטית, 43.3 אחוזים מבין כל המורים והמחנכים הפרטיים, 33.5 אחוזים מכל עורכי הדין והנוטריונים, ו-22 אחוזים מכל העיתונאים, המוציאים לאור והספרנים.

מכל המקצוענים המורשים ששירתו ככוהנים וכאורקלים של אמיתות חילוניות חדשות, השליחים היו המרקוריאניים ביותר, הבולטים ביותר, השוליים ביותר ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר. לעתים קרובות ביותר הם היו יהודים. בגרמניה, באוסטריה ובהונגריה של ראשית המאה העשרים, מרבית העיתונים הלאומיים שלא היו נוצריים או אנטישמיים במיוחד, נוהלו, נערכו, אוישו והיו בבעלותם של יהודים (למעשה, בווינה הופקו לפעמים אפילו העיתונים הנוצריים והאנטישמיים על ידי יהודים). כפי שניסח זאת סטיבן בלר (Steven Beller): "בעידן שבו העיתונות הייתה האמצעי היחיד של תקשורת המונים, תרבותית או אחרת, העיתונות הליברלית הייתה עיתונות יהודית בעיקרה".

אותו עיקרון היה נכון, אם כי במידה פחותה, גם ביחס לבתי הוצאה לאור ולמקומות ציבוריים שבהם מסרים, נבואות ודעות של טור העורך הועברו בעל פה או ללא מילים (באמצעות מחוות, אופנות וטקסים). "האמנסיפציה היהודית" הייתה, בין היתר, חיפוש של יהודים אחר חברה ניטרלית (או לפחות "ניטרלית-למחצה", במונחים של יעקב כ"ץ) שבה יוכלו שחקנים ניטרליים לחלוק תרבות חילונית ניטרלית. כפי שכתב המרקיז ד'ארז'ן (D`argens) לפרידריך הגדול בעניינו של משה מנדלסון: "פילוסוף שהוא קתולי רע מתחנן לפני פילוסוף שהוא פרוטסטנט רע להעניק את הזכות [של מגורים בברלין] לפילוסוף שהוא יהודי רע". להיות רע בעיני האל נחשב לדבר טוב מפני שהאל אינו קיים או שאינו מסוגל להבחין תמיד בין רע לטוב. עבור היהודים, הפינות הראשונות של ניטרליות ושוויון מן הסוג הזה היו לשכותיהם של הבונים החופשיים, שחבריהן אמורים היו לדבוק ב"אותה דת שכל בני האדם מסכימים עליה, בהשאירם את דעותיהם הפרטיות לעצמם". כאשר נראה היה שהדת היחידה שנותרה היא זו שכולם הסכימו עליה, הפכו דעות פרטיות מסוימות ל"דעות ציבוריות" ויהודים הפכו ליצרני דעות ולסוחרי דעות חשובים - וציבוריים מאוד. בתחילת המאה התשעה עשרה, בעלות הסלונים הבולטות ביותר בעולם הדובר גרמנית היו נשים יהודיות, ויהודים משני המינים הפכו לחלק הבולט, ולעתים גם הגדול ביותר, של "הציבור" בתאטראות, באולמות הקונצרטים, בגלריות לאמנות ובאגודות הספרותיות. נראה שמרבית לקוחותיהם של בתי הקפה הספרותיים בווינה היו יהודים - וכאלה היו גם רבים מהאמנים שאת יצירותיהם ביקרו. המודרניזם במרכז אירופה, במיוחד, חב הרבה מאוד ליצירתיות של יהודים שזכו ל"אמנסיפציה".

כזה היה גם המדע (הנגזר מ-scientia, "ידע" בלטינית), מומחיות מרקוריאנית נוספת החורגת מן הנורמות המקובלות וקרובה מאוד לאמנויות ולאומנויות. עבור יהודים רבים, המעבר מלימוד חוקי התורה ללימוד חוקי הטבע התברר כטבעי וכמוצלח ביותר. המדע החדש של האינדיבידואל (שקיבל את שמו מפסיכה, המילה היוונית ל"נפש" והקרבן הנצחי לאכזריותו של ארוס) היה עסק יהודי כמעט לחלוטין; המדע החדש של החברה נראה בעיני היסטוריון הספרות פרידריך גונדולף (Friedrich Gundolph) (שנולד גונדלפינגר) כ"כת יהודית", וכמעט כל המדעים הישנים, ובמיוחד הפיזיקה, המתמטיקה והכימיה, הפיקו תועלת עצומה משטף היהודים. לפחות חמישה מבין תשעת פרסי הנובל שהוענקו לאזרחים גרמנים בתקופת ויימאר, הוענקו למדענים ממוצא יהודי, שאחד מהם, אלברט איינשטיין, הצטרף לרוטשילד והפך לסמל המייצג של העידן המודרני. למעשה, רוטשילד נשאר רק שֵם, סמל רפאים של "היד הנעלמה", בעוד איינשטיין הפך לאייקון אמתי: דמותו של הנשגב, פניה של התבונה, נביאה של הפרומיתיאיות.

-----

בתחילת המאה העשרים, עוררה ההצלחה היהודית המרהיבה בתחומים המרכזיים של החיים המודרניים שיח נמרץ על אודות מקורותיה. כמה מן הטענות וההתפרצויות נכללות באופן שגרתי בהיסטוריות של האנטישמיות, אולם היה בדיון הזה הרבה יותר מאשר אנטישמיות (ולא משנה כיצד מגדירים אותה). יוסטון סטיוארט צ'מברליין (Houston Stewart Chamberlain), האידאולוג הגזעני והמשורר המתלהם של הטבטוני "החופשי והמלכותי", הציע כמה הסברים לעובדה הגורלית (וה"שלילית" לחלוטין) שהיהודים הפכו ל"מרכיב חשוב באופן חסר פרופורציה ובתחומים רבים אף למרכיב הדומיננטי ביותר בחיינו". ראשית כל, היה ליהודים משהו שנראה כ"רצון שהתפתח בצורה בלתי טבעית", וגרם ל"גמישות הפנומנלית שלהם". שנית, הייתה אמונתם שעוצבה על ידי ההיסטוריה, שחסרה "מסתורין מופשט ובלתי נתפס", ואשר הפכה את היחסים בין האדם לאל ליחסים פוליטיים; היא השוותה בין המוסר לבין צייתנות עיוורת לחוק, והולידה את הרציונליזם המשתק שהתברר כמכת המוות של הטבטוני החופשי והנאמן. לבסוף - העניין הגורלי ביותר - "היהדות והתוצר שלה, היהודי", היו אחראים ל"רעיון של אחדות הגזע וטוהר הגזע הפיזיים": אותו רעיון שצ'מברליין כה הוקיר אצל הטבטונים וכה דחק בהם לשמרו לנוכח המתקפה היהודית. הנביא העתידי של הנאציזם הוקיע את היהודים על שהמציאו את הלאומנות ואת חוסר הסובלנות. "החטא הוא עבורם עניין לאומי, בעוד שהיחיד הוא 'צדיק' כל עוד אינו עובר על ה'חוק'; הגאולה אינה גאולתו המוסרית של היחיד, אלא גאולתה של המדינה ואת זה קשה לנו להבין".

יוסף ג'ייקובס (Joseph Jacobs), היסטוריון יהודי בולט וחוקר פולקלור, הסכים עם צ'מברליין כי קיימים יחסים מיוחדים בין היהודים לבין העידן המודרני, אולם החזיק בדעה הרבה יותר חיובית ביחס לשניהם. לפי תיאורו, "הוגים וחכמים יהודים בעלי עין נץ, הגו בגורלה של האנושות כולה וקראו בקול צלול מסר של תקווה למדוכאי כל הגזעים. בתבעם לעצמם ולעמם את חובתה והתחייבויותיה של אצולה אמתית, הם הגישו לעמים את ערכיה של דמוקרטיה אמתית המבוססת על אמת וצדק". הסבריו של ג'ייקובס לגדולה היהודית דומים לאלו של צ'מברליין, אם כי הם מדויקים ועקביים בהרבה. בהתייחסו לדת כאל גורם שיכול להיות בעל חשיבות אך בסופו של דבר הוא חמקמק, מייחס ג'ייקובס את ההצלחה היהודית לתורשה, או ל"פלזמה-גזעית". "קיימת הסתברות ודאית", הוא טוען, "שמספר נתון של יהודים בהווה יניב מספר גדול יותר של 'גאונים' (לא אומר אם יהיו בעלי כושר המצאה או לא) מאשר כל מספר שווה של אנשים בני גזעים אחרים. נראה סביר מאוד, למשל, שיהודים גרמנים בהווה נמצאים מבחינה מספרית (אך לא בהכרח איכותית) בפסגת האינטלקט האירופי". התפשטותה של יכולת אינטלקטואלית גבוהה כזאת על פני סביבות שונות נראית כמאששת את התיאוריה של מוצא משותף לכל היהודים בני זמננו, ו"אם כך הדבר, אזי כדאיותה של התפשטות נוספת של "הפלזמה-הגזעית" היהודית היא לא אינטרס של היהודים בלבד". הוכחה אחת לכך היא הצלחתם הברורה של "בני-הכלאיים היהודים": "די בקיומם, במספרים גדולים, כדי להפריך את טענתו של צ'מברליין ביחס לעליונות הקיצונית של פלזמת-הגזע הגרמנית על זו היהודית".

וורנר זומברט דחה את רעיון הפלזמה-הגזעית. "מה שהפיקו התיאורטיקנים של הגזע אינו אלא סוג חדש של דת הבאה להחליף את הדת היהודית או הנוצרית הישנה. מה היא התיאוריה על אודות 'שליחות' ארית או גרמנית בעולם, אם לא צורה מודרנית של האמונה ב'עם הנבחר'?" במקום זאת, טוען זומברט שמקורו של ה"גניוס היהודי" טמון בנוודות נצחית, תחילה מן הסוג של רועה הצאן, ואחר כך מן הסוג המסחרי. "רק במשלח ידו של רועה הצאן, לעולם לא של בזה של החקלאי, יכול היה רעיון הרֶוַוח להשתרש, והמחשבה על ייצור בלתי מוגבל יכולה הייתה להפוך למציאות. רק במשלח ידו של הרועה יכולה הייתה להתפשט ההשקפה לפיה מה שחשוב בפעילות כלכלית הוא הכמות המופשטת של מוצרי-הצריכה, ולא השאלה אם הם ראויים או מספיקים לשימוש". היהודים הם הנוודים של אירופה. "'נוודות' היא ההורה הישיר של הקפיטליזם. היחס בין קפיטליזם ליהדות מתברר כך".

מה שאכן מתברר מתוך התיאור של זומברט של מערכת היחסים בין הקפיטליזם לבין היהדות, הוא שהנוודות אינה מוכיחה את טענותיו הרבה יותר מן הפלזמה-הגזעית. ספרו של זומברט, היהודים והקפיטליזם המודרני, היה תגובה למקס ובר, וטענתו הייתה ובריאנית בשלמותה אם גם לא בהצלחה שלמה. לא ניתן להעלות את הקפיטליזם על הדעת ללא האתוס הפרוטסטנטי; היהדות היא הרבה יותר פרוטסטנטית (עתיקה יותר, קשוחה יותר וטהורה יותר) מאשר הפרוטסטנטיות; היהדות היא ההורה הישיר של הקפיטליזם. "למעשה, המערכת הדתית כולה אינה אלא חוזה בין ה' לבין העם הנבחר שלו, חוזה עם כל התוצאות וכל ההתחייבויות הנגזרות ממנו". לכל יהודי יש חשבון בגן עדן, ומטרת חייו של כל יהודי היא לאזן את החשבון באמצעות ציות לכללים כתובים. כדי לציית לכללים, צריך להכירם; לכן, "הלימוד עצמו הופך לאמצעי לקידוש החיים". לימוד ללא לאות וציות מניעים את האדם "לחשוב על פעולותיו ולבצען באופן הרמוני עם תכתיבי התבונה". בסופו של דבר, מטרתה של הדת בתור חוק היא "להכניע את האינסטינקטים החייתיים של האדם, לרסן את תשוקותיו ואת נטיותיו ולהחליף את דחפיו בפעולה המבוססת על מחשבה; בקיצור, היא מכוונת ל'זיכוך מוסרי של האדם'". התוצאה היא סגפנות חילונית המתוגמלת ברכוש ארצי, או פוריטניות ללא בשר חזיר.

הרציונליזציה של החיים הרגילה את היהודי לדרך חיים המנוגדת לטבע (או מתנהלת לצדו) ולכן גם למערכת כלכלית כמו זו הקפיטליסטית, שגם היא מנוגדת לטבע (או מתנהלת לצדו). מהו בעצם רעיון צבירת רווחים? מהו רציונליזם כלכלי, אם לא החלתם של הכללים שבאמצעותם עיצבה הדת היהודית את החיים היהודיים על תחום הפעילות הכלכלית? לפני שהקפיטליזם יכול היה להתפתח, צריך היה לשנות את האדם הטבעי בצורה קיצונית כל כך עד שלא ניתן היה עוד להכירו, ולהציב במקומו מנגנון המבוסס על חשיבה רציונלית. צריך היה להפוך על ראשם את כל הערכים הכלכליים. ומה הייתה התוצאה? ה-homo capitalisticus הקרוב מאוד ל-Homo Judaeus, מאחר ושניהם שייכים לאותו מין: homines rationalistici artificiales.

הייתה זו פרשנות מחודשת של הניגוד העתיק, שאת הנוסח המפורסם ביותר שלו ביטא מת'יו ארנולד (Matthew Arnold), בין הלגאליזם, המשמעת ו"הכיבוש העצמי" של העבריות מצד אחד, לבין החירות, הספונטניות וההרמוניה של ההלניזם, מן הצד האחר. ארנולד החשיב את שני המרכיבים כחיוניים לחיים מתורבתים, אך קונן על חוסר האיזון ההולך וגדל בעולם המודרני, חוסר איזון שמקורו ברפורמציה, המטה את הכף לעבר העבריות. ניטשה (שסיפק לזומברט הרבה מן המינוח שלו) ניסח מחדש את הקינה הזאת והעתיק אותה לתחום הטוב והרוע - ומעבר להם:

יהודים אלה ביצעו את שינוי הערכים המופלא ההוא, שבזכותו קיבלו החיים על פני האדמה במשך אלפי שנים איזה חן חדש ומסוכן. נביאיהם התיכו לאחד את המושגים "עשיר", רשע", "חסר-אלוהים", "עריץ", "חושני". הם שהטביעו לראשונה את חותם הגנאי על המילה "תבל". בהפיכת-ערכים זו (עליה נמנה גם השימוש במונח "עני" כזהה עם המונחים "עניו", רֵע"), חשיבותו של העם היהודי: בו מתחיל במוסר מרד העבדים. *

בתאטרון בן שני השחקנים שיצר ניטשה, הסתכם היפוך זה של ערכים בניצחונו של "האיש הבינוני והמשעמם לחלוטין" על הלוחם, וכך על הטבע - זוהי אותה הטרנספורמציה, אם כי עתיקה בהרבה, שתיאר מקס ובר כמקורם של "חיי מעמד בינוני", שעל אודותם "ניתן באמת לומר: 'ספציאליסטים ללא רוח, סנסואליסטים ללא לב; אפסות זו מדמה בלבה כי הגיעה לרמה של ציביליזציה שמעולם לא הושגה בעבר'". מה שעשה זומברט היה ליישב בין שתי הכרונולוגיות על ידי סיפוק החוליה החסרה: האתוס היהודי יצר את היהודי המודרני; היהודי המודרני עורר את רוח הקפטיליזם.

זומברט לא אהב את הקפיטליזם (וגם ובר לא אהבו); יהודים הצטיינו במסגרת הקפטיליזם; הלכך זומברט לא אהב את היהודים (ואילו ובר לא אהב את הפוריטנים). מדיסון ק. פיטרס (Madison C. Peters), מטיף ניו יורקי בעל שם ותיאולוג פרוטסטנטי, קישר בין העידן המודרני לבין חירות, דמוקרטיה, שגשוג, קידמה וציפורניים גזוזות. הוא אהב מאוד הן את היהודים והן את הפוריטנים. נכון, הוא טען, שהפוריטנים הם יהודים שנולדו מחדש וחזרו "לתקדימים התנ"כיים בכדי להסדיר את הפרטים הזעירים ביותר של חיי היום יום", אך הדבר החשוב הוא ש"הקהילה העברית" הועלתה על נס בידי "אנשי הדת הפטריוטיים שלנו" כ"הדרכה לעם האמריקני במאבקו האדיר למען ברכותיה של החירות האזרחית והדתית". על פי פיטרס, "היה זה כסף יהודי ועידוד יהודי שהעניקו גיבוי לגאונות ולתעוזה של הנווט מגנואה, אשר התייצב בגבורה כנגד האוקיינוסים הלא נודעים", והיו אלה אנרגיה יהודית ויוזמה יהודית שעזרו לבנות "את הגדולה וההוד, את התהילה והמוניטין, את היוקרה והשגשוג של ארץ זו שאין כמוה ולא תהיה כמוה". אם הרציונליזם היהודי, הלמדנות היהודית ותחושת הנבחרות הן תכונות שליליות, כי אז כאלה הם גם "החסכנות והעמלנות שלהם, המסירות שלהם לערכים נעלים, אהבתם לחירות ולהגינות בין אדם לאדם, הצמא שלהם לידע, שאין לו מרווה, המסירות המוחלטת שלהם לעקרונות של גזעם ולעיקרי אמונתם". לבסוף - באופן שאינו מובן מאליו כלל: "היהודי הוא חובב גדול של מים וסבון בכל הנסיבות; במיוחד הוא אוהב את המים. בכל פעם שיש לו הזדמנות לרחוץ באמבט, הוא עושה זאת". כאשר לוקחים את כל הגורמים הללו בחשבון, אם כן, היהודים מייצגים את תמצית התרבות המערבית - הן כיוצריה המקוריים, הן כמשתמשיה המוכשרים ביותר, הן כנהנים העיקריים ממנה. ומתוך התכונות הרבות החיוניות ליהודים ולתרבות המערבית כאחד, אחת היסודיות ביותר היא הגמישות המחשבתית או האינטלקטואליזם. "הדרך היחידה למנוע ממלומדים יהודים לזכות במרבית הפרסים, היא לסגור בפניהם את התחרות".

כמעט כל אלו שקישרו בין היהודים לבין המודרניות שפטו את היהודים על פי הניגודים המסורתיים בין האפולוני למרקוריאני, בין הטבעי למלאכותי, בין המיושב לנוודי, בין הגוף לנפש. במיוחד הניגוד בין הגוף לבין הנפש. מה שהיה בעיני זומברט רציונליות עקרה נראה בעיני ג'ייקובס כיכולת אינטלקטואלית, אבל שניהם הסכימו על דבר מרכזיותם של שני המושגים ועל הקשרים הקבועים ביניהם. היהודים תמיד ייצגו את השכל, שתמיד ייצג את העולם המודרני, בין אם זה מצא חן בעיני אנשים ובין אם לאו. כדבריו של ג'ון פוסטר פרייזר (John Foster Fraser) (עיתונאי בריטי מהולל וסופר מסעות שאהב הן את היהודים והן את העולם המודרני): "בדברים שיוצרים את מה שמכונה 'איש העולם הגדול' - ערנות וידע - היהודי נעלה על הנוצרי", באופן שאינו משאיר לזה האחרון ברירה אלא "להכיר בכך שבתחרות הוגנת, בטוח למדי שהיהודי יעקוף את הנוצרי". אין זה מפליא, אפוא, שהאמריקנים, המוקירים את התחרות ההוגנת מעל לכל דבר אחר, שואבים את הערכים שלהם (הכוללים, בין היתר, דמוקרטיה, חסכנות ואהבת ילדים) "יותר מן היהודים מאשר מאבותיהם הסקסונים", בעוד שלגרמנים, שהדמיון בינם לבין אבותיהם קרוב בהרבה, לא נותרה ברירה אלא להפעיל "נומרוס קלאוזוס", משום שהמאבק בין "בני הצפון, עם שערם הבלונדיני ושכלם האטי, לבין בני המזרח, עם עיניהם השחורות ושכלם הערני, הוא מאבק בין לא שווים".

זומברט הסכים (למרבה ההפתעה) עם תפיסה זו, בשעה שקונן על העובדה ש"ככל שתפיסתו של עם תהיה אטית יותר, ככל שיהיה רפה שכל יותר ובור יותר בענייני עסקים, כן תהיה ההשפעה היהודית על חייו הכלכליים משמעותית יותר". עם אותה התפיסה הסכים גם ההיסטוריון הבריטי (והציוני המסור) לואיס ברנסטיין נמייר (Lewis Bernstein Namier), שייחס את עליית הנאציזם - במונחים מרקוריאניים מוכרים - לחוסר המסוגלות הגרמנית להתחרות. "הגרמני הוא מתודי, גס וקונסטרוקטיבי, בעיקר במובן המכאני. הוא כנוע ביותר כלפי סמכות, מורד או לוחם רק על פי פקודה מלמעלה. הוא נשאר בשמחה כל חייו בורג זעיר במכונה"; לעומתו "היהודי, בן לגזע מזרחי או מזרח-תיכוני, הוא יצירתי, גמיש, אינדיבידואליסטי, חסר מנוח ונעדר משמעת". הוא ממלא את התפקידים החיוניים של המנהיגות בחיי התרבות הגרמניים, אם כי לעולם אינו זוכה על כך להכרה. ניתן היה לצפות בקלות בניגודים דומים בכל רחבי אירופה, במיוחד במזרח ובאופן המובהק ביותר בקיסרות הרוסית, שם הפער בין האפולוני למרקוריאני נראה גדול בדיוק באותה המידה שהמגבלות החוקיות היו חמורות. לפי פרייזר, "לו היה הרוסי מביע את דעתו ללא משוא פנים, אני סבור שהיה מודה שסלידתו כלפי היהודי יותר משהיא גזעית או דתית - למרות שדת והגזענות ממלאות תפקידים משמעותיים - היא הכרה בכך שהיהודי נעלה ממנו, ומנצח אותו בהתמודדות שכלית". אכן, אפשר שהרוסי ראוי להוקרה בזכות "פשטות נשמתו, יראת הקודש שלו, תחושת האחווה האמתית שלו, השקפתו התמימה ומלאת ההשתאות ביחס לחיים", המשתקפות היטב במוסיקה ובספרות שלו, "אולם כאשר אתה מודד את הרוסי בתחום המסחר, שם לזריזות המחשבתית יש תפקיד מיוחד, תמצא שהוא אינו מתפקד היטב".

תמיד אפשר היה להשמיץ את זריזות המחשבה בתור ערמומיות, בעוד שנשמה יתרה הייתה נחמתם הקבועה של רפי השכל; כך או כך, עובדת ההצלחה היהודית, או "עובדת היותם בכל מקום", נותרה במרכז הדיון, והייתה החידה האמתית הדורשת הסבר. בין הסיפורים העל-טבעיים על אודות קונספירציה ודיבוק שדי מחד גיסא לבין הידע המסתורי על אודות פלזמה-גזעית מאידך, ההסברים הנפוצים ביותר היו היסטוריים ודתיים ("תרבותיים"). זומברט, שהתאונן על שקיעתם של "יערות הצפון ההם [...] אשר בהם נוצץ בחורף אור השמש החיוור על הכפור, ובקיץ נשמעת שירת הציפורים בכל מקום", סיפק הסבר אנטי-רציונליסטי רב השפעה. מצדה של "הנאורות", אחת ההצהרות הרהוטות ביותר שייכת לעיתונאי ואיש מדעי החברה הפורה אנטול לרואה בוליה (Anatole Leroy-Beaulieu): "אנו משתאים ליתים קרובות לנוכח מגוון הכישורים היהודיים", הוא כתב כחלק מסיכום הטיעון שלו, "לנוכח יכולתם הייחודית להתבולל, והמהירות שבה הם מנכסים את הידע שלנו ואת השיטות שלנו".

אנו טועים. התורשה היא שאימנה אותם, הם הוכנו על ידי אלפיים שנות התעמלות אינטלקטואלית. כאשר הם מתחילים לעסוק במדעים שלנו, אין הם נכנסים לשטח לא ידוע, אלא שבים אל ארץ שכבר נחקרה בידי אבותיהם הקדומים. מאות השנים לא רק ציידו את ישראל לקראת מלחמות שוק המניות ולהתקפות על ההון, אלא גם חימשו אותו למאבקים מדעיים ולכיבושים אינטלקטואליים.

מוטעים באותה מידה, על פי לרואה-בוליה, היו הדיבורים על אודות משיחיות יהודית מיוחדת (ומזיקה במיוחד) - מה שצ'מברליין היה מכנה: "הכישרון שלהם לתכנן אימפריות משיחיות - סוציאליסטיות וכלכליות בלתי אפשריות, בלי לבדוק האם הם הורסים על ידי כך את כל הציביליזציה שרכשנו בעמל רב כל כך". למעשה, טען בוליה, המשיח היהודי שייך לכולנו: "יש לנו שם עבורו, גם אנחנו מחכים לו; אנו קוראים לו בקול רם ככל שנוכל". הוא נקרא "קדמה" - אותה קדמה ש"התנמנמה בספרים [היהודיים], ממתינה לשעתה, עד שדידרו וקונדורסה חשפו אותה לפני האומות והפיצו אותה ברחבי העולם. אולם ברגע שהמהפכה הצהירה עליה והחלה ליישם אותה, זיהו אותה היהודים ותבעו אותה מחדש כמורשת אבותיהם". המשיח הגיע סוף כל סוף, כאשר "עם התקרבות דגלנו הצרפתי בעל שלושת הצבעים, נפלו מחסומי המעמד והתפוררו קירות הגטו", והיהודי המשוחרר ניצב בראשה של בריקדה, בראש המאבק האוניברסלי נגד דעות קדומות וחוסר שוויון.

במילים אחרות, מריאן [סמלה של צרפת המהפכנית] הייתה יהודייה לא פחות מרוטשילד ואיינשטיין. רוב המחברים הסכימו שאת הסיבות לעלייתם של היהודים ניתן למצוא בעברם. אפילו תיאורטיקנים של קונספירציה הסבירו את הכישרון היהודי לאינטריגות כתוצר של תכונותיהם העתיקות, ומרבית ההסברים הגזעיים היו למרקיאניים בכך שהניחו כי מאפיינים שנרכשו במהלך ההיסטוריה עוברים בתורשה. הייתה גם השקפה אחרת, כמובן - כזאת שהעדיפה את חוסר השורשים ואת חוסר הבית על פני העתיקות והרציפות. במאמר שכתב בשנת 1919 ובו עיצב מחדש את המסורת הזאת כדי להתאימה לעולם שעבר מרקוריאניזציה רדיקלית, טען ת'ורסטיין ובלן (Thorstein Veblen) כי "ההתבלטות האינטלקטואלית של היהודים באירופה המודרנית" נובעת מפרידה מן העבר ולא מתחייתו. "המורשת התרבותית של העם היהודי" היא אולי מאוד קדומה ומאוד מכובדת, "אולם הישגים אלו של הקדמונים היהודים אינם נוגעים בחזיתות של המדע המודרני, ואף לא עולים בקנה אחד עם הלמדנות המודרנית". הקדמה המדעית "מניחה מראש מידה של חריגה מדעות קדומות נוקשות ומקובעות, רוח ספקנית, Unbefangenheit, שחרור מידה המתה של הסופיות הקונבנציונלית". הסיבה לכך ש"היהודי בעל הכישרון האינטלקטואלי" נמצא בפסגה בכל מקום, היא שהוא הפחות מחויב, היותר שולי, ולכן הספקן והבלתי-קונבנציונלי מכל המדענים. "הודות לאבדן הנאמנות, או במקרה הטוב, הודות לנאמנות חצויה לעם מוצאו, הוא מוצא עצמו בחזית החקירה המודרנית... הוא הופך למי שמפר את השקט האינטלקטואלי, אולם הוא עושה זאת אך ורק במחיר הפיכתו לאיש דרכים אינטלקטואלי, לנווד בשטח הפקר אינטלקטואלי, מחפש מקום להניח את כף רגלו, הלאה במורד הדרך, במקום כלשהו מעבר לאופק". היהודי הנצחי פוגש את המדען היהודי החדש ואוהב את מה שהוא רואה. באמצעות ריפוי היהודים מחוסר הבית שלהם, תקבע הציונות את קץ "עליונותם האינטלקטואלית".

אם זומברט השווה את היהודים למפיסטופלס העוקב אחר פאוסט הנוצרי, התעקש ובלן כי דווקא פאוסט הוא היהודי האמתי. אולם שניהם הסכימו - כפי שהסכימו כולם - שקיימת קרבה מיוחדת בין היהודים לבין העידן המודרני, שהיהודים, במובן כלשהו בעל חשיבות רבה, מהווים את העידן המודרני. לא משנה על פי איזה קנה מידה - רציונליזם, לאומנות, קפיטליזם, מקצוענות, פרומיתיאיות פאוסטינית, אוריינות, דמוקרטיה, היגיינה, ניכור, או המשפחה הגרעינית - נראה שהיהודים היו שם תחילה, עשו זאת קודם, הבינו זאת הכי טוב. אפילו זרתוסטרא, שניטשה בחר בו כדי שידבר בשמו, התברר כאלוהיהם האקסקלוסיבי של "יהודי הודו". וכפי שניסח זאת המשורר הפארסי אדיל ג'וסוואלה (Adil Jussawalla), "ניטשה לא ידע שהעל-אדם זרתוסטרא היה אחיהם הראשון של היהודים". הזיהוי בין היהודים לבין הכוחות המעצבים את העולם המודרני היה אחד הדברים הבודדים שרוב האינטלקטואלים האירופיים, החל מן הרומנטיקנים של "יערות הצפון" ועד לנביאי התבונה והדגל משולש הצבעים, הצליחו מדי פעם להסכים עליו. אפשר שאין זה מפתיע אפוא ששתי המרידות האפוקליפטיות הגדולות נגד המודרניות היו גם שני הפיתרונות הסופיים ל"בעיה היהודית". מרקס, שהחל את הקריירה שלו ביצירת משוואה בין קפיטליזם ליהדות, ניסה לפתור את הבעיה היהודית הפרטית שלו (ושל רבים כל כך מבין חסידיו) באמצעות חיסול הקפיטליזם. היטלר, ש"מאבקו הנפשי הממושך" כאיש צעיר חשף בפניו את השורשים היהודיים של "השחיתות" העירונית, ניסה לביית את הקפיטליזם בכך שרצח את היהודים.

-------

הצלחתם הכלכלית והמקצועית של היהודים מחוץ לחומות הגטו לוותה בהקלת איסורי הטאבו הישנים הנוגעים ל"דם" ולמזון ובאימוצם של שפות חדשות, טקסים חדשים, שמות חדשים, בגדים חדשים ואף שארי-בשר חדשים, במהפך דרמטי מקיף המכונה בדרך כלל "התבוללות". אך למי נעשו היהודים דומים במהלך ההתבוללות שלהם? בוודאי לא לשכניהם וללקוחותיהם האיכרים, שהיו בעיצומן של "אורבניזציה", "מודרניזציה" ו"סקולריזציה" מייסרות משל עצמם. שני הצדדים נעו באותו הזמן ולתוך אותם מרחבים ניטרליים למחצה של האזרחות המודרנית, ושילמו את דמי הכניסה הדרושים - לחדול להיות "הם עצמם". היהודים השילו את שמותיהם ואת שבטם מעליהם כדי לשמור על ענפי המסחר המרקוריאניים שלהם ועל החכמה המרקוריאנית שלהם; האיכרים נאלצו לנטוש את כל עולמם כדי לשמור על שמם ועל שבטם. אלה גם אלה שגו באשליות: בעוד היהודים המתבוללים האמינו, באופן סביר אך מוטעה, שהם משילים מעליהם משהו שאיבד כל משמעות, הניחו האיכרים שעברו אורבניזציה, באופן אבסורדי אך נכון, שביכולתם להשתנות לחלוטין ולהישאר מה שהיו. בשחר העידן המודרני, יכול היה אנרי מנאוואר (Henri de Navarre, לימים אנרי הרביעי) לומר שפריז "שווה מיסה", משום שהדת כבר לא הייתה כה חשובה בעיניו. יהודים אירופיים רבים בני המאה התשע עשרה חשו תחושות דומות, שוכחים שדת חדשה החלה מהלכת בעולם. נכון שהמיסה לא הייתה שווה הרבה, אבל פריז הייתה עתה בירתה של אומה, והמחיר שזו גבתה היה הרבה יותר גבוה. כל המדינות המודרניות היו מרקוריאניות בלבוש אפולוני; מכל העמים, דווקא למרקוריאנים ותיקים אסור היה לזלזל כך בחשיבותה של תחפושת.

העידן המודרני היה יהודי, לא רק בגלל שכולם היו עתה זרים, אלא גם בגלל שזרים התארגנו - או התגודדו - בקבוצות המבוססות על מוצא ועל גורל משותפים. העולם הוובריאני של "התאבנות ממוכנת המעוטרת במעין עווית של חשיבות עצמית" יכול היה להתקיים - למעשה, הוא יכול היה לעלות על הדעת - רק בתוך מדינות שהעמידו פנים שהן שבטים. הניסיון הקשה של המרת האיכרים לחיי עיר היה נסבל רק אם העיר טענה באופן מספיק משכנע וכן שאין היא אלא גרסה מורחבת ומשופרת של הכפר, ולא המחסלת הדמונית שלו. הטרנספורמציה שהפכה איכרים לצרפתים יכולה הייתה להתבצע רק בתנאי שצרפת ייצגה גם את המולדת ולא רק את הקדמה.

שילוב זה של פטריוטיזם וקדמה, או הסגידה למדינה החדשה כמו לשבט ישן (הידועה בדרך כלל כ"לאומנות"), הפך לאופיום החדש של ההמונים. זרים גמורים הפכו לשארי בשר על בסיס שפות משותפות, מקורות משותפים, אבות משותפים וטקסים משותפים שעברו סטנדרטיזציה נאותה והופצו ברבים למטרה זו. האומה הייתה המשפחה 'בגדול': הכרחית וקשורה בקשר של דם, היא התרחבה הרבה מעבר לזיכרון האנושי או ליכולת האנושית לזהות פרצופים, כפי שרק מטאפורה יכולה להתרחב. ואולי הייתה זו נצרות 'בקטן': היית אמור לאהוב אחרים מסוימים כאילו היו אחים, ורֵעים מסוימים - כמוך. במילים אחרות, היהודים נידונו לצאת לגלות חדשה כתוצאה מהתייהדותם של מארחיהם האפולוניים: ברגע שהיו כבר מוכנים להפוך לגרמנים (כי מי צריך חזנות, כשרות או שדכנות אם כולם הופכים ליהודים ממילא?) הפכו הגרמנים את עצמם ל"נבחרים". עתה קשה היה ליהודי להפוך לגרמני כפי שתמיד היה קשה לגרמני להפוך ליהודי. הנצרות, לפחות עקרונית, הייתה פתוחה לכל באמצעות המרת דת, אולם אי-אז בתקופה שבה עוד לקחו את הנצרות ברצינות, הייתה גם היהדות כזו, ופירוש הדבר היה שהמרות דת היו פעולות אמתיות של השתמדות. רק כאשר הפכה היהדות לפחות לגיטימית בקרב ה"נאורים" וה"מתבוללים" והמרת הדת הפכה לשבועת אמונים פחות או יותר פורמלית למדינה הביורוקרטית, הפכה המדינה הביורוקרטית ללאומית ולכן לאקסקלוסיבית בקנאות.

מומר ממין זכר ליהדות תמיד הצטייר כדמות בודדה ומלנכולית, כיוון שלא היה קל "לדמיין" את דרכו של אדם לתוך קהילה זרה שגבולותיה תחומים על ידי מוצא משותף מקודש ועל ידי מגוון סממנים פיזיים ותרבותיים המשמשים הן כהוכחה למוצא מהורים קדומים משותפים, הן כערובה להמשך החיתון בתוך הקהילה. המועמדים היהודים להמרה לגרמניות או להונגריות מצאו את עצמם בעמדה דומה אך בעייתית בהרבה, מפני שהגרמניות וההונגריות יוצגו על ידי מדינה רבת עוצמה שטענה כי היא גם לאומית וגם (פחות או יותר) ליברלית, ובה בעת אף התעקשה על כך שהיא האפוטרופוס הבלעדי של זכויות והשופטת הבלעדית של זהות. האסטרטגיה המוקדמת הנפוצה ביותר של היהודים שזה עתה זכו "לאמנסיפציה" ו"התבוללו", הייתה לקדם את המטרה הליברלית באמצעות קידוש "מרחבים ניטרליים" בחיי הציבור ובאמצעות טיפוח חינוך ליברלי ומקצועות ליברליים בקרב חבריהם. יהודים היו לא רק התגלמות התבונה וההשכלה - הם היו גם מליצי היושר הקולניים והנאמנים ביותר שלהן. הם הצביעו בעד מפלגות ליברליות, שיבחו את מעלותיהן של החירויות האישיות, ושירתו בנאמנות אותן מדינות שהתירו להם לעשות זאת. האימפריה ההבסבורגית - כמו גם צרפת, כמובן - הייתה מושא לנאמנות ולהערצה רבה, כי, כפי שניסח זאת ההיסטוריון קרל שורסקה (Carl Schorske), "הקיסר והמערכת הליברלית הציעו ליהודים מעמד בלא לדרוש מהם לאומיות; הם הפכו להיות העם העל-לאומי של מדינה רב-לאומית, העם היחיד שנכנס, למעשה, לנעליה של האצולה לשעבר".

מי שרצה להצטרף לאצולה - העכשווית - הליברלית, צריך היה לרכוש חינוך חילוני חדש ומומחיות מקצועית. וזה בדיוק מה שהיהודים עשו, כקבוצה - באינטנסיביות ובלהט ההולמים את הישיבה, וברמת הצלחה שגרמה להרבה מאוד הערצה וטינה. אביו של גוסטב מאהלר קרא את הפילוסופים הצרפתים כאשר לא היה עסוק במכירת משקאות חריפים; אביו של קרל פופר תרגם את הורציוס כאשר לא היה עסוק בעריכת דין, וסבו של ויקטור אדלר חילק את זמנו בין יהדות אורתודוקסית לבין השכלה אירופית. אולם חשובה מכל - בעיניהם ובעיני אלפים כמותם, כמו גם בעיני ההיסטוריה - הייתה השאלה, אבות של מי הם היו. החינוך הליברלי, בתור הדת היהודית החדשה, היה דומה מאוד לדת היהודית הישנה - פרט לכך שהיה הרבה יותר ליברלי. אבות יהודים מחולנים - מחמירים או ליברלים, בנקאים (כמו אביו של לוקץ') או רוכלים זעירים (כמו אביו של קפקא) - עשו כמיטב יכולתם לגדל גברים חופשיים, קוסמופוליטיים: גברים ללא אבות. הם הצליחו באופן יוצא מן הכלל: אכן, מעטים היו דורות האבות שהצליחו כל כך בגידול רוצחי-אב וכורי קברים כמו הליברלים היהודים בני הדור הראשון. ואיש לא הבין זאת טוב יותר מזיגמונד פרויד ומקרל מרקס. הליברליזם לא פעל, משום שהמקומות הניטרליים לא היו ניטרליים כל כך. האוניברסיטאות, המקצועות "החופשיים", הסלונים, בתי הקפה, אולמות הקונצרטים והגלריות לאמנות בברלין, בווינה ובבודפשט הפכו ליהודיים כל כך, עד שכמעט ולא ניתן היה להבחין עוד בין ליברליזם ויהדות. הלהט היהודי לחיים ללא שורשים הפך לעסק משפחתי כמעט כמו הלהט שלהם לעושר. הצלחתם ב"התבוללות" הקשתה על התבוללותם, מפני שככל שהיו מוצלחים יותר בלהיות מודרנים וחילונים, הפכו בולטים יותר כנציגיהן העיקריים של המודרניות והחילוניות. פירוש הדבר היה שאנשים שלא היו מוצלחים כל כך במודרניות ובחילוניות, או שהתנגדו להן ממגוון סיבות אפולוניות (ודיוניסיות), נטו לתמוך באנטישמיות הפוליטית. כך זכרה קתה לייכטר (Kathe Leichter) את ימי התיכון שלה בווינה של סוף המאה [ה-19]: "עם הידידים [היהודים] שלי, דנתי במשמעות החיים, חלקתי את מחשבותיי ביחס לספרים, שירה, טבע ומוסיקה. עם בנותיהם של הפקידים הממשלתיים שיחקתי 'בית'". קתה לייכטר גדלה להיות סוציאליסטית וסוציולוגית; לפחות כמה מבנותיהם של אותם פקידים גדלו להיות אנטישמיות.

אבל הסיבה העיקרית לכך שהליברליזם לא פעל, הייתה שהוא מעולם לא היה מסוגל לפעול - לא במובן של יצירת יחידים קוסמופוליטיים בני-החלפה, ובוודאי שלא בבבל האפולונית של מרכז אירופה ומזרחה. אם התגוררת במדינה שהצליחה פחות או יותר להשוות את עצמה למשפחה וליקום כאחד, יכולת לשכוח את העובדות שאף אחד אינו מדבר ליברלית כשפת אם ושלאיש שהיה בעל זכויות היו גם אזרחות וקשרי משפחה. היה הרבה יותר קשה לשכוח זאת במדינה נוצרית שגורלה נחרץ, או במדינה לאומית צעירה. איש לא דיבר אוסטרו-הונגרית, מחד גיסא, ומאידך, היה צורך בתרגול רב אפילו כדי להתחיל לחשוב על השפה הצ'כית כעל שפתה של תרבות חילונית גבוהה. היהודים שלא רצו לדבר את שפת הפרטיקולריזם (יידיש, עבור רובם) נאלצו לחפש את שפת האוניברסליזם באמצעות מסע קניות. הנוצות העיקריות שבהן התהדרו אוניברסליזמים לאומיים-לכאורה (צרפתית, גרמנית, רוסית, הונגרית), היו הטענה למסורת יוקרתית של תרבות גבוהה, וחשוב מכך, קיומה של מדינה שגיבתה את התביעה הזו בשרירים ובשכנוע. לאספרנטו - שהומצאה בביאליסטוק על ידי הסטודנט היהודי לודוויק זמנהוף (Ludwik Zamenhof) - לא היה שום סיכוי להגיע לבגרות. האוניברסליזם הסתמך על מדינת הלאום לא פחות מכפי שהאומה הסתמכה עליה.

*מראי מקום והערות הושמטו מגרסה זו של הכתובים.

 

© ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב על שם חיים רובין - The Haim Rubin Tel Aviv University Press | סמיוטיקה: ספרים |
טל: 03 - 6405661   פקס: 03 - 6405662   בניין גילמן למדעי הרוח, קומה 4, חדר 402, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב 69978