שינוי גודל האותגודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד
כל הכותרים
החומרים המרכיבים אותנו
דתות העולם
ישראליות, יהדות ומקרא
שירת תור הזהב
קלאסיקה ערבית

לאתר: מורה נבוכים


הדפסה ידידותית חזרה לרשימת הספרים

  » על הספר  » המחברים    » מתוך הספר  » ביקורות ועוד  » עטיפת הספר  


בוגדים במולדת
מאת: זאב (ולדימיר) חנין, בוריס מורוזוב

מחיר קטלוגי:  89 ₪
המחיר באתר: 75 ₪


מבוא

דומה כי העלייה מברית המועצות ראויה לעיון נוסף. המשבר הפוליטי, הכלכלי והחברתי -שבא בעקבות ניסיונות הרפורמה של גורבצ'וב, התמוטטות ברה"מ, התגברות האתנוצנטריזם והשינוי הכלכלי במדינות הפוסט-סובייטיות - הוביל להגירה המונית של יהודים. אפילו באמצע שנות ה-80, האמינו רק מעטים כי מאות אלפי יהודים יעשו דרכם מברית-המועצות לישראל ולמדינות מערביות אחרות. "הגל השלישי של הגירה סובייטית" - (הראשון התחולל בשנים 1919-1923, והשני בשנות ה-70) - שב והפנה את תשומת לבם של החוקרים לדפוסי ההגירה של היהדות הרוסית-סובייטית. אף שעברו כעשר שנים מאז "העלייה הגדולה" מברית-המועצות, ואף כי נעשו לא מעט ניסיונות מוצלחים לנתחה, טרם נחקרו במלואם שורשיה החברתיים-היסטוריים.

הטעם השני לעיון חוזר בנושא זה נעוץ בעובדה שההגירה היהודית ממזרח אירופה (לרבות רוסיה ואוקראינה) כבר אינה גורם בעל משקל בפוליטיקה הבינלאומית או בעימות האידיאולוגי של מעצמות-העל. מצב זה מקל על ניתוח קר-רוח ואקדמי יותר של הנושא.

לבסוף, בשנים האחרונות הוסר סיווגם של מסמכים מהמאגר בארכיונים המרכזיים ובארכיוני הרפובליקות של ברית-המועצות לשעבר. הנגישות החדשה של תעודות אלה מאפשרת התמודדות עם שאלות שעד לאחרונה קשה היה להשיב עליהן: כיצד קיבלה ההנהגה הפוליטית הסובייטית את החלטותיה בעניין ההגירה היהודית? האם היו החלטות אלה פרי מדיניות שנשקלה עד תום? האם נעשתה הבחנה בין הגירתם של יהודים לזו של ארמנים, גרמנים ובני עמים אחרים? מה היו עמדותיהם של האישים השונים בצמרת המפלגה ושל נציגי המוסדות המובילים כלפי עלייה, והאם שררה ביניהם תמיד תמימות דעים? מטבע הדברים, ספרים חשובים רבים, שנדרשו בעבר לסוגיות אלה ולדומותיהן, היו רצופים בחללים ריקים כתוצאה מהעדר הבסיס התיעודי הנחוץ.

הגישה לחומרים אלה מקנה הזדמנות נדירה לדון בבעיית ההגירה היהודית מנקודות מבט שונות: נקודת המבט של קובעי המדיניות ברמה הבכירה ביותר - הכלל-ארצית; נקודת המבט של האחראים ליישום ההחלטות, לפרשנותן ולעתים לשינויין; נקודת המבט של העוסקים בהיבטים השונים של ההגירה היהודית והשלכותיה ברפובליקות הברית וברמה המקומית; ולבסוף, נקודת המבט של ציבור האזרחים.

זמינותן של התעודות מאפשרת גם להעריך מחדש את ההגירה היהודית ואת החיים היהודיים בברית-המועצות. תוך שימוש בגישה היסטורית-אנתרופולוגית אפשר לבחון מחדש את המידע הקיים ולהגיע לתובנות חדשות. המקורות החדשים מאפשרים לראשונה לבחון את ההגירה ואת היחס אליה כאספקלריה של חיי היומיום היהודיים.

הספר מתמקד בסוגיות הקשורות לקביעת המדיניות כלפי היהודים, במצבם של אלו בברית-המועצות ובשאיפתם להגר, כפי שנראו בעיני הרשות, בעיקר באוקראינה. הסיבה להתמקדות ברפובליקה האוקראינית נובעת לא רק מהיותה החשובה מבין 15 רפובליקות הברית, בצד הרפובליקה הרוסית, אלא גם מהיותה במשך 500 שנים לפחות מקום מושבה של אחת הקהילות היהודיות החשובות בעולם. זאת ואף זאת, היהדות האוקראינית היתה חלק גדול מן האוכלוסייה היהודית של ברית-המועצות, והחברה היהודית שם התנכרה פחות לתרבות היהודית המסורתית מאשר במחוזות סובייטיים אחרים. תווי ההיכר המקומיים של הזהות היהודית והיבטים ייחודיים של ההגירה היהודית מרפובליקה זו נגזרים הן ממאפייני החיים היהודיים באוקראינה והן מן "המדיניות היהודית" שנקטה המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה.

"המדיניות היהודית" של השלטון האוקראיני היתה לרוב נמרצת יותר מאשר באזורים אחרים. לאנטישמיות באוקראינה שורשים עמוקים מאוד והיא תפסה מקום משמעותי בתודעה התרבותית-היסטורית של האוקראינים. למדיניותה של קייב היתה השפעה שחרגה מתחומיה של אוקראינה, בשל מעמדם הבכיר של אוקראינים במוסקבה. בשנות ה-60 וה-70 היתה העלית הקומוניסטית באוקראינה מקור חשוב למינויים המפלגתיים והממלכתיים הבכירים ביותר במוסקבה, ולכן נטה הממסד הקומוניסטי בבירה הסובייטית לאמץ מודלים של פעילות אנטישמית ואנטי-ציונית שפותחו באוקראינה. (ראו תעודות 41, 45, 50).

ההקשר הפנים-סובייטי: כללי המשחק

חלק הארי של הספר מתבסס על תעודות של הדרגים הבכירים במפלגה הקומוניסטית. רוב התעודות הן של הוועד המרכזי במפלגה הקומוניסטית של ברה"מ ושל המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה והמידע שקיבלו מהמחוזות ומן הקג"ב. מנגנונים אלה היו המרכזים העיקריים לעיבודן וקבלתן של החלטות פוליטיות כלל ארציות וברפובליקה האוקראינית. התעודות בספר זה הן, איפוא, חומרי-מפתח להבנת ההגירה היהודית.

כדי להבין את מלוא משקלן של התעודות, עלינו להציג בקצרה את מוסדות השלטון בברה"מ ואת המפלגה שמילאה תפקיד מרכזי ומכריע בניהול המדינה הסובייטית. למפלגה הקומוניסטית של ברה"מ - (עד 1952 "המפלגה הקומוניסטית הכל-סובייטית של הבולשביקים") - היה מונופול פוליטי במדינה. היא היתה המפלגה היחידה, וכל שאר מוסדות השלטון היו כפופים לה בפועל (ראו תעודות 38, 40, 59 ו-60, הכוללות החלטות של הפוליטביורו והוועד המרכזי של המפלגה). המפלגה היתה אחראית לעיצובה וביצועה של המדיניות הסובייטית בענייני הפנים והחוץ

על פי תקנון המפלגה, הגוף העליון של המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ היה ועידת המפלגה, שהתכנסה פעם בארבע או חמש שנים. הוועידה בחרה בוועד המרכזי, שהנהיג את המפלגה בתקופה שבין הוועידות, ובוועדת הביקורת המרכזית. הוועד המרכזי הורכב מחברים שלהלכה נבחרו, אך למעשה מונו לתפקידם - בעיקר פונקציונרים בכירים של המפלגה, עובדי מדינה ו"מנהלים" (ראשי ענפים בכלכלה) וגם נציגי "מעמד הפועלים", "איכרות הקולחוזים" וה"אינטליגנציה העמלה". הוועד המרכזי קיים ישיבות מליאה לפחות אחת לשישה חודשים, שבהן נדונו סוגיות בוערות. רשמית, הוועד המרכזי הוא שבחר את הפוליטביורו ואת מזכירות המפלגה.

הפוליטביורו היה גוף קבלת ההחלטות הראשי של המפלגה וניצב בראש הפירמידה של המפלגה-מדינה הסובייטית. על ההוצאה לפועל של ההחלטות ויישום שוטף של מדיניות המפלגה וכן על איסוף מידע להכנתם וניסוחם של ניירות עמדה הופקד המנגנון הביורוקרטי של הוועד המרכזי, שכלל מחלקות ואגפים אידיאולוגיים ומינהליים רבים. בראשו ניצבה מזכירות הוועד המרכזי. המחלקות העיקריות שטיפלו בהגירה או באחד מהיבטיה היו המחלקה הבינלאומית והמחלקות לקשרים עם מפלגות קומוניסטיות (היו מחלקות נפרדות לקשרים עם מפלגות קומוניסטיות שליטות ולא שליטות), המחלקה האידיאולוגית, המחלקה להסברה ותעמולה, מחלקת התרבות, המחלקה למוסדות מדעיים ומוסדות חינוך, מחלקת הגופים המינהליים (שהיתה אחראית לפעילות הצבא, משרד הפנים והקג"ב), המחלקה לעבודה מפלגתית, שהיתה אחראית לארגון המפלגתי במחוזות ובחבלים השונים, מחלקת המידע, שאספה וסיווגה מידע, והמחלקה הכללית, שטיפלה בארגונו ובבטחונו של מנגנון הוועד המרכזי. המנגנונים של המפלגות ברפובליקות שיקפו כמעט במדויק את מבנה המנגנון של הוועד המרכזי של המפלגה הכל-ארצית (יוצא מן הכלל אחד היה פעילות בינלאומית, שהיתה נחלתו הבלעדית של המרכז).

המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה (עד 1953, "המפלגה הקומוניסטית [של בולשביקים] של אוקראינה") היתה מפלגת השלטון באוקראינה מ-1922 ועד 1991. מ-1926 עד 1989 היתה המפלגה הפוליטית היחידה ברפובליקה זו. למעשה, המפלגה האוקראינית הקומוניסטית היתה סניף של המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות ותקנונה חפף לזה של מפלגת האם. מבנה המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה, כמו זה של המפלגות הקומוניסטיות של הרפובליקות האחרות ושל המפלגה הכל-ארצית, התבסס באופן רשמי על עקרונות "הצנטרליזם הדמוקרטי", אשר חיזק את הדיקטטורה של הביורוקרטיה המפלגתית, את שיטת "הכפיפות האנכית" ואת הכוח האישי של מנהיגי המפלגה ברמות השונות (הרמה המקומית, הרמה המחוזית או רמת הרפובליקה).

במפלגה האוקראינית, כמו במפלגה הכל-ארצית, היה הפיקוח הממשי על ביצוע המדיניות בידי המנגנון הביורוקרטי של הוועד המרכזי, שכלל מחלקות ואגפים אידיאולוגיים ומינהליים ושבראשו עמדה מזכירות הוועד המרכזי. המזכירות, בתורה, היתה כפופה לפוליטביורו אשר, כמו בן דמותן במוסקבה וברפובליקות הברית האחרות, ייצג את הצמרת של מבנה הכוח הממשי באוקראינה. הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה היה איפוא מרכז קבלת ההחלטות הפוליטיות והכוח המינהלי. קבוצות שלטוניות אחרות (הביורוקרטיה הצבאית הבכירה והקג"ב) וגופים מינהליים, חברתיים וכלכליים ברמת הרפובליקה וברמה המחוזית והמקומית היו כפופים לו.

כך הועתק המבנה השלטוני של המרכז בוועדים המרכזיים של רפובליקות הברית ובוועדים המחוזיים. דרגי הביניים של המפלגה, דוגמת הוועד המחוזי, היו אחראים על תיאום לשם ביצוע המדיניות שקבעו הדרגים העליונים. איתור כוח אדם, חומרי גלם ואמצעים טכניים היה באחריות הפקידות המחוזית. המזכיר הראשון של ועד המחוז היה בדרך כלל גם חבר בוועד המרכזי של המפלגה ברפובליקה והיה בעמדת מפתח לקראת זינוק לתפקיד בכיר במרכז המפלגה במוסקבה. על הדרגים הנמוכים, דוגמת הוועדים המקומיים או ועדים מפלגתיים במוסדות ספציפיים, הוטלו תפקידי בקרה ופיקוח. על חברי המפלגה בדרגים אלה הוטל לדווח על תפקוד המוסדות או מקומות העבודה בהם הועסקו ובעיקר על כל חריגה מצד חברי מפלגה וסתם אזרחים מנורמות הביטוי וההתנהגות המקובלות. מעבר לכך, הוטל על הוועדים המקומיים לגייס את הציבור הלא מפלגתי למשימות ציבוריות. חלק ניכר מן התעודות המובאות בספר הן פרי דיווחים של ועדים מחוזיים ומקומיים.

לצד המערכת המפלגתית התקיימה המערכת השלטונית הנורמטיבית, הכוללת רשות מחוקקת נבחרת (מערכת ה"סובייטים" או המועצות), רשות מבצעת ורשות שופטת. על אף כוחה וסמכויותיה של המפלגה, היו רשויות אלה באופן פורמלי ריבוניות ואוטונומיות. שלוש הרשויות היו קיימות הן ברמת רפובליקות הברית והן ברמה הכלל-ארצית, או הכלל-סובייטית. המוסדות הכלל-סובייטיים היו גם מוסדות הרפובליקה הרוסית.

בראש המערכת הממלכתית עמד הסובייט העליון. הסובייטים תוארו כמוסדות השלטוניים המבטאים את "שלטון העם" במובן זה שהם מורכבים מנבחרי העם. לסובייטים היו דרגים שונים - החל מסובייטים מקומיים (עירוניים, אזוריים, מחוזיים), עבור דרך סובייטים עליונים של רפובליקות הברית (דוגמת הסובייט העליון של אוקראינה הנזכר בתעודות שונות בספר) וכלה בסובייט העליון של ברה"מ. זה האחרון הוא המוסד המפעיל את סמכויות החקיקה (המקבילה לכאורה של הפרלמנט במערב) וממנה את הדרג המבצע, מועצת המיניסטרים.

מאחר שהסובייט העליון היה גוף גדול שהתכנס פעמיים בשנה, בכל פעם לכמה ימים בלבד, נשיאות הסובייט העליון היא שניהלה באופן שוטף את ענייניו (לרבות הגשת הצעות חקיקה). עיקר תפקידה היה בהוצאת צווים והוראות מינהליות שאושרו בדיעבד על ידי מליאת הסובייט (ראו תעודה מס' 36 - צו נשיאות הסובייט העליון בדבר ויתור של מהגרים מברה"מ לישראל על אזרחותם הסובייטית). כשם שלסובייט העליון, בין של המדינה ובין של הרפובליקות, היתה נשיאות שניהלה את עבודתו באורח שוטף, לסובייטים ברמות הנמוכות יותר היה ועד פועל שמילא תפקיד דומה.

מועצת המיניסטרים (עד 1946 "מועצת הקומיסרים העממיים") היתה הרשות המבצעת של מנגנון המדינה בברה"מ. מועצת המיניסטרים הכלל סובייטית, שתיפקדה גם כמועצת המיניסטרים של הרפובליקה הרוסית, הורכבה מחברים רבים, בהם יושב ראש וסגנים, שרים וסגני שרים, יושבי ראש של ועדות מרכזיות וכן כל יושבי הראש של מועצות המיניסטרים של רפובליקות הברית. אף שלכאורה מדובר ברשות מבצעת הדומה לממשלה במדינות אחרות, מועצת המיניסטרים של ברה"מ היתה שונה מממשלה בעניין מכריע אחד: היא היתה גוף מינהלי ולא גוף מתווה מדיניות. קביעת המדיניות היתה בידי המפלגה. במקרים אחדים היתה חפיפה בין נושאי המשרות המיניסטריאליות לבין בעלי התפקידים במפלגה. יושב הראש של מועצת המיניסטרים, ולרוב גם כמה חברים במועצת המיניסטרים, היו חברי פוליטביורו .

חפיפה זו טישטשה את חלוקת הסמכויות בין שני המנגנונים. לכל אחת מרפובליקות הברית היתה מועצת מיניסטרים משלה לצד מועצת המיניסטרים של ברה"מ. להלכה, רפובליקות הברית היו ריבוניות לחלוטין ובעלות מלוא הסמכויות: חוקה משל עצמן, ממשלה משל עצמן, זכות לכונן קשרים עם מדינות חוץ, יחידות צבא (בתקופות מסויימות), זכות לפרוש מן הברית וכדומה. ואולם בפועל סמכויות הממשל של הרפובליקות ומועצות הקומיסרים העממיים או המיניסטרים שלהן היו מוגבלות בתחומים רבים; רבות מסמכויות אלו הוקצו באופן בלעדי למועצת הקומיסרים העממיים או המיניסטרים של ברה"מ. קביעת המדיניות ולעתים גם ביצועה בתחום יחסי חוץ, סחר חוץ, הגנה וביטחון, תכנון כלכלי, קביעת עקרונות היסוד של החוק הפלילי והאזרחי, מערכות הבריאות, הבנקים, רוכזה רובה ככולה בידי השלטון המרכזי. בידי הממשל של הרפובליקה נותרו בעיקר סמכויות ביצוע ופיקוח.

גיבוש המדיניות כלפי ההגירה

נוכח הריכוזיות הגדולה שאפיינה את המשטר הסובייטי, לא יפלא כי ההנהגה הסובייטית, ובכלל זה גם ההנהגה הבכירה ביותר, עודכנה באופן שוטף ומפורט בכל עניין שנגע להגירה ולציבור היהודי בכלל. היא קיבלה דיווחים על פעולות מנע ומעצרים שביצעו כוחות הביטחון, על האווירה בציבור היהודי בכל הנוגע להגירה ועל בקשות להיתרים ועצם היציאה מברה"מ. בעת עיון בתעודות, הקורא לא יוכל שלא להשתאות מרמת הפירוט והדקדקנות בדיווחים שהונחו בפני ההנהגה הבכירה. הדו"חות שהוגשו לראשי המדינה כללו שמות ופרטים אישיים של עצורים ופעילי עלייה, תמליל שיחות שהתנהלו בין מבקרים מחו"ל לראשי הקהילה היהודית, ציטוטים מפורטים מדבריהם של פעילי עלייה ומהתכתבויות בין יהודים בברה"מ למכריהם בחו"ל, פירוט על מהלכים של גורמי ביטחון ומידע סטטיסטי על ההגירה והסיכומים הכלליים בדבר היחס לעלייה והאווירה בקרב הציבור היהודי (ראו תעודות 16, 27, 31, 54 ו- 55).

הנהגותיהם של ועדי המפלגה ברמות השונות ייחסו חשיבות רבה למידע הנוגע להגירה היהודית. לשאלת ההגירה היו השלכות הן על מדיניות הפנים - בשל החשש שתערער את היציבות בתוך ברה"מ - והן על מדיניות החוץ - בשל הקשר ההדוק בין היחס לקהילה היהודית לבין יחסי החוץ של ברה"מ, בעיקר עם מדינות המערב. עדות לכך שמנהיגי המפלגה ראו בהגירת היהודים איום חמור - הן לאידיאולוגיה הרשמית והן ליציבות החברתית - מתבטאת בעובדה שכל המסמכים הנוגעים לעניין הובאו לידיעת מזכירי הוועד המרכזי, אשר אישרו את קבלתם בחתימת ידם על דף הפתיחה או בשולי המסמך עצמו. הפן האידיאולוגי נקשר, כמובן, לא רק להגירה יהודית כי אם להגירה של כל קטיגוריה של אזרחים. קברניטי המפלגה והמדינה לא יכלו להשלים עם רצונם של תושבי ברה"מ להמיר את החיים בחברה סוציאליסטית בחיים תחת משטר קפיטליסטי. אי לכך, קוטלגה יציאת אזרחים סובייטיים כריפטריאציה (שיבה למולדת) או כאיחוד משפחות. הגירת יהודים לישראל נדונה כאיחוד משפחות בלבד (שלא כהגירת גרמנים אתניים או פולנים), משום שמוסקבה לא הכירה בישראל כמולדתם של יהודי ברה"מ. קביעה זו אינה תקפה לגבי יציאת יהודים לפי הסכמי רפטריאציה (שיבה למולדת) עם מדינות מזרח אירופה. תפיסה זו של הגירה הגדירה כל אזרח שבחר להגר כבוגד במולדת (ראו תעודות 31, 61, 63).

לאור הדברים האמורים לעיל, ניתן היה לצפות למדיניות שלטונית כוללת גם בהקשר היהודי, או לפחות ל"הצנחת" הוראות שנשקלו בדרגים הבכירים של המפלגה, ולא היא. התעודות המתפרסמות בקובץ זה מצביעות על כמה מגמות ביחס ההנהגה להגירה היהודית, המאירות את תהליך קבלת ההחלטות באור שונה.

בניגוד למה שהיה מקובל לחשוב, החלטות רבות היו פרי יוזמה של הדרגים הבינוניים של המנגנון המפלגתי, כגון מזכירי מחוזות בעלי ריכוז יהודי, ולאו דווקא ביטוי לדרישת ההנהגה הגבוהה. אמנם, ההחלטה הסופית התקבלה "למעלה", אך אופיה, ניסוחה ועצם הדיון בה נבעו מהצעות של חברים בוועדים המחוזיים וממוסדות המפלגה ברפובליקות, שקיבלו דיווחים מאנשיהם בשטח. בדיקת התעודות מוכיחה בבירור כי החלטות הנוגעות להגירה יהודית לא שיקפו כיוון אחיד, שקול ומאושר שהוכתב מלמעלה אלא נבעו מן הביורוקרטיות של הרפובליקות או של המחוזות.

מקורות המידע הבסיסיים - ארגונים כמו הקג"ב, משרד הפנים והארגונים המפלגתיים המקומיים - שלחו לעתים קרובות ל"צמרת" מידע מגמתי שנועד לעורר תגובה מצד החברים במזכירות של הוועד המרכזי ובפוליטביורו . לצד נתוני הגירה, מידע לגבי הפעילות היהודית למען הגירה וכל מידע רלוונטי אחר על היחסים בין השלטון לציבור היהודי, כללו הדיווחים ניתוח של המידע ובמקרים רבים גם המלצות על אופי התגובה המתבקשת. הדיווחים הועברו ללא שינוי לדרגים הגבוהים ביותר במפלגה, אשר במקרים רבים החזירו את ההמלצות "למטה" בצורת "החלטות". רוב ההחלטות הנחו לפעולה ולא לאיסוף מידע שיאפשר גיבוש מדיניות בעתיד.

דוגמה להתנהלות הדברים אפשר לראות בתעודה 12: הוועד לביטחון המדינה באוקראינה נוקט יוזמה ובודק את ספרי התפילה היהודיים. הדיווח הועבר לוועד המרכזי של המפלגה באוקראינה ומשם למחלקה לתעמולה ולהסברה של המפלגה הכל-ארצית, בתוספת המלצה לאמץ את גישת הבודקים והמלצותיהם במלואן. באופן דומה העלה מזכיר הוועד המחוזי של צ'רנובצי את סוגיית חסימתם של שידורי רדיו; פנייתו הופנתה לוועד המרכזי של המפלגה האוקראינית והועברה על ידו לוועד המרכזי של המפלגה הכל-ארצית (תעודה 41). אף שאיש בהנהגה לא רחש אהדה להגירה, היו מחלוקות בנוגע למדיניות הרצויה. כך, ההצעה שהוגשה לפוליטביורו בפברואר 1967 כללה שתי המלצות: האחת, לאפשר ליהודים העוזבים את ברה"מ לוותר על אזרחותם הסובייטית, האחרת לשלול מהם את אזרחותם הסובייטית. הקג"ב, ביחד עם המחלקה המשפטית, הכריע לטובת האפשרות השנייה וההחלטה שנתקבלה בפועל קבעה שאזרחותם אכן תישלל בהכרח.

המדיניות לגבי הגירת יהודים מברה"מ לא היתה, אפוא, מדיניות אחידה וסדורה. זאת ואף זאת, אנשים שעבדו בוועד המרכזי באותן שנים סיפרו שהחלטות רבות התקבלו בפזיזות כתגובה ללחצים שונים שהופעלו על המרכז. לדעתם, בממסד, במחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי ובמוסדות הממלכתיים ברמות השונות, שררה תחושה שאין פתרון לבעיית הגירתם של היהודים. כאשר ביקשו לעכב את ההגירה, הוגברו הלחצים על מוסקבה מצד מפלגות קומוניסטיות מערביות ונציגים של מדינות המערב. מאידך גיסא, כאשר התירו יציאת יהודים, נאלצו המנהיגים הסובייטיים להתמודד עם גל מחאות מבעלות בריתם הערביות ועם ההשלכות של ותרנותם על קבוצות אחרות מבית. מדינות ערב, אשר בדרך כלל נמנעו מלהתייחס לעלייה כאשר יחסיהן עם ברה"מ היו שפירים, הפכו אותה לאחד מסלעי המחלוקת העיקריים כאשר הורעו היחסים. פקידי הוועד המרכזי טענו בתגובה שהעלייה מברה"מ קטנה בהרבה מהעלייה שהיתה מארצות ערב, שכן כל ישראלי שלישי מוצאו בארץ ערבית. הם אף הפחיתו בדיווחיהם את מספר עולים מברה"מ והדגישו שברה"מ מגבילה את יציאתם של אנשים בעלי הכשרה צבאית ושל עובדים במפעלים בטחוניים. רוב היוצאים, הם הסבירו לערבים, הם זקנים, נשים ואנשים שנפסלו משירות צבאי מטעמי בריאות. 90% מהעולים לא קיבלו חינוך מקצועי או גבוה (ראו תעודה 39). גם טענות אלה לא תאמו את המציאות (ראו לדוגמא את הנתונים המופיעים בתעודה 65).

התעודות מציגות שטף של דיווחים מהמחוזות על נתוני הגירה גבוהים ופעילות גוברת למען עלייה ולצדם מטח של הוראות מגבוה המנסות לתת מענה נקודתי לתופעה, ללא הועיל. מפרוטוקולי הדיונים של הפוליטביורו (ראו תעודה 38) ומהצעות ההחלטה בנוגע למדיניות ההגירה שהוגשו לגופים מקבלי ההחלטות, נראה כי החלטות רבות התקבלו בהשפעת לחצים נקודתיים וזמניים מחוץ או מפנים. בהחלטות אופרטיביות - למשל על מספר ההיתרים ליציאה או גביית תשלום על השכלה - ניכר ניסיון "לכבות שריפות". התופעה בולטת בהקשר של יחסי ברה"מ-ארה"ב: המנהיגות נקטה צעדי אד הוק למתן היתרי עלייה לאקדמאים ללא מס על השכלה, בניסיון לרצות את ארה"ב לקראת שדרוג היחסים הכלכליים עמה. כך נשקלו גם פניותיו של חבר הקונגרס האמריקאי ג'ושוע איילברג, שביקש לתת היתרי יציאה למשפחות מסוימות, שציין בשם (ראו תעודה 47). בעקבות הפנייה נבדקו תיקיהם של הפונים וההחלטות התקבלו תוך ניסיון לא לקבוע תקדימים או לכבול את ידי השלטון לטווח ארוך.

נוכח חוסר השיטתיות בהיבט הביצועי, מעניין במיוחד לגלות סדר ושיטתיות בהיבט התעמולתי. התעודות מגלות עד כמה היה נושא התעמולה מרכזי בתפיסת ההנהגה הסובייטית ככלי ממשי ואפקטיבי להתמודדות עם ההגירה מברה"מ. נראה שהשלטון הסובייטי האמין בכנות שתעמולה היא התשובה לשאיפות ההגירה של יהודים והיא האמצעי לדיכויין.

אמנם, התוכניות שהוצגו בתחום זה לא בוצעו באופן עקבי (החלטות דומות מאוד בעניין זה שבו והוצגו במרווחי זמן קטנים יחסית), אך ניכר שהושקעה מחשבה בלימוד הנושא האידיאולוגי, ונבחנו כל הדרכים לפעילות הסברתית ארוכת טווח נגד מגמות של תמיכה בהגירה. המפלגה השקיעה משאבים רבים באיסוף מידע על יחסם של היהודים להגירה, בבירור תפיסתם של היהודים את מצבם ומעמדם בברה"מ, ובהשגת נתונים על השתלבות היהודים בחו"ל לאחר עזיבתם (ראו תעודה 31). כל הנתונים הללו נותחו ועובדו למסקנות. נתונים אלו היו בסיס לתוכנית תעמולה, שגובשה לרוב בשיתוף המחלקה לתעמולה ולהסברה .

המאמץ התעמולתי התקיים בכל אמצעי התקשורת (עיתונות, רדיו, פרסומים במקומות עבודה וארגונים) ודרכי העברת המידע (נאומים, משלחות, כנסים, הפגנות, תיאטרון, פניות פרטיות, הקמת ועד פעולה מיוחד ועוד) (ראו תעודות בפרק ו'). המתקפה נגד הגירה גייסה טיעונים אידיאולוגיים, רגשיים ופרגמטיים להישארות היהודים בברה"מ: תנאי החיים והזכויות השוות, הקשיים בארצות היעד, רגש החובה כלפי ברה"מ ועוד. הגופים הרלוונטיים ברפובליקות קיבלו הנחיות מפורטות ביותר להפצת התעמולה, כולל שם העיתון או המסגרת הראויה לכנס. השלטון ייחס חשיבות עליונה להלכי הרוח בקרב הציבור היהודי וקיווה לשנותם בעזרת תעמולה ולעקור מן השורש כל מחשבה על הגירה. בהעדר שאיפה להגר, לא יהיה צורך להתמודד עם השלכותיה.

רק בסוף שנות ה- 70 נוכח השלטון כי אמצעים אלה אינם פותרים את הבעיה וחזר, וביתר שאת, לדרך הכפייה. מעבר זה חפף את חיזוק מעמדו בהנהגה של ראש הקג"ב ומי שעתיד להחליף את ברז'נייב כמזכ"ל המפלגה, יורי אנדרופוב. ברור איפוא כי אופן הטיפול בשאלה היהודית בכלל ובהגירה בפרט היה גם תולדה של התפתחויות ומגמות כלליות בקרב המנהיגות הסובייטית ולא רק פועל יוצא של מדיניות יהודית.

סקירה היסטורית של ההגירה היהודית מברה"מ ההגירה היהודית הגדולה מרוסיה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נעצרה במידה רבה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לפני תום המלחמה נעלמו מניעיה הפוליטיים של ההגירה ההמונית. הדיכוי הצארי של היהודים פסק והוסרו הגבלות השלטון הצארי על מקומות מגורים, מקורות פרנסה ואפשרויות לימוד והשכלה. מצבם הכלכלי של היהודים היה עדיין גרוע, אולי אף גרוע מאי פעם, אך כעת היו היהודים חופשיים לנוע ולהתגורר בכל מקום, ללמוד בכל המוסדות להשכלה גבוהה ולרכוש כל מקצוע. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 עזבו רבים את העיירות הצפופות ואת מחוזות תחום המושב לשעבר והתיישבו בערים הגדולות של ברה"מ, שם ביקשו להשתתף ב"בנייה הסוציאליסטית" של החברה החדשה.

עם זאת היו יהודים שביקשו להגר לארץ ישראל מטעמים אידיאולוגיים-רעיוניים. היו אלה בעיקר חברים בתנועה הציונית אשר מנתה ב- 1917 כ- 300 אלף חברים או אוהדים שהזדהו עמה על ידי תשלום השקל. המדינה הסובייטית לא אפשרה בדרך כלל הגירה לארץ ישראל, ואף שכמה אלפים הצליחו לעשות זאת, באופן חוקי או בלתי-חוקי, חלק הארי נותר מאחור. הם נאלצו להשלים עם ההישארות במדינה הסובייטית, אשר אסרה בעיקרון על יציאה מתחומיה ועל כל פעילות פוליטית מחוץ למסגרת המפלגה הקומוניסטית. מדיניות זו שמה קץ, בין השאר, לפעילותן וקיומן של המפלגות הציוניות. עם זאת, חלום ההגירה לארץ ישראל לא נגוז.

במרוצת מלחמת העולם השניה, סופחו לברה"מ שטחים ניכרים ממזרח אירופה - מזרח פולין, הארצות הבלטיות, בסרביה, בוקובינה וטראנסקרפאטיה - שבהם התקיימה עד אז פעילות ציונית. ערב הפלישה הגרמנית לברה"מ ב-1941 שבה האוכלוסייה היהודית בברה"מ לממדים של שלהי התקופה הצארית - מעל ל-5 מיליון. רובם הגדול של היהודים ב"שטחים המערביים" נספה בשואה, אך מיעוטם, וגם מאות אלפי פליטים מפולין רבתי שמצאו מקלט בברה"מ, הצטרפו ליהודים הסובייטיים הוותיקים ששאפו לעלות לישראל.

חלק מהאזרחים הפולנים והרומנים לשעבר הורשה לשוב לארצות אלה במסגרת הסכמי רפטריאציה מיוחדים שנחתמו עם ממשלותיהן בשנים 1944-1945 (ראו פרק א'). ואולם, תושבים ותיקים של ברה"מ שלא הצליחו להירשם כיוצאי פולין או רומניה נאלצו להישאר. אחדים ניסו את מזלם במסגרת ה"בריחה". ב- 1948, כאשר ברה"מ תמכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, צעירים רבים שרצו להילחם במלחמת השחרור ביקשו היתרי יציאה, אך ללא הצלחה. המבקשים מצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח.

בשנים האחרונות לשלטונו של סטלין לא היתה כל עלייה מברה"מ - פחות מ-20 יהודים קיבלו היתרי יציאה מיום קום מדינת ישראל ועד למארס 1953, כאשר שקעה סופית "שמש העמים". ממשלת ישראל, אשר לא נלאתה ממאמצים דיפלומטיים להשיג הסכמה ליציאתם של היהודים המבקשים לעלות, חידשה את ניסיונותיה אצל יורשי סטלין. בשנים 1954-1956 (עד מלחמת סיני) עלו לישראל כ- 700 איש, רובם מבוגרים וכולם מהשטחים המערביים, במסגרת "איחוד משפחות". בקשתו של כל אחד מהם נדונה בנפרד ולגופו של עניין. בשנים שלאחר מלחמת סיני שוב התמעטה העלייה. יוצאי הדופן היו יהודים שעזבו את ברה"מ לפולין במסגרת הסכם רפטריאציה נוסף שנחתם עם ורשה במארס 1957. ההסכם התיר לפולנים ויהודים שהיו אזרחי פולין בספטמבר 1939 לשוב לפולין. חלקם הגדול של היהודים המשיכו את דרכם משם לישראל. (במסגרת הסכם זה יצאו את ברה"מ כ-25 אלף יהודים.)

במחצית שנות ה-60 חודשה העלייה (ראו תעודה 29), אך במספרים נמוכים. בשנתיים וחצי שקדמו למלחמת ששת הימים, ניתנו היתרי יציאה לכ-5,000 יהודים. כבעבר, רובם היו מבוגרים ורובם ככולם תושבי האזורים המסופחים, שביקשו להתאחד עם קרובי משפחה מדרגה ראשונה. ההיתרים הוקפאו עם פרוץ מלחמת ששת הימים, אך בניגוד למדיניות שאחרי מלחמת סיני, הוחלט על חידוש כעבור שנה. הפעם היתה זו החלטה פוליטית מובהקת (ראו תעודה 37). העילה הקבועה להיתר ההגירה, איחוד משפחות, לא הוזכרה.

בשלהי שנות ה-60 החל המצב החברתי- פוליטי בברה"מ להשתנות. הפחד הגדול של שנות סטלין החל מתפוגג, לפחות בקרב חוגים מסויימים של האינטליגנציה. היו אלה שנים של פעילות דיסידנטית, מחאות נגד המשטר בדרישה למתן זכויות אזרח שהובטחו בחוקת ברה"מ אך לא ניתנו בפועל.

התהליכים הללו לא פסחו על הציבור היהודי, אך ציבור זה הושפע גם ממלחמת ששת הימים על כל היבטיה - החרדה בתקופת ה"המתנה" שקדמה לפרוץ הלוחמה, שמא ישראל תימחה מעל פני האדמה, הניצחון המהיר והמזהיר בשדה הקרב, ולבסוף התגייסות ברה"מ לצד בעלות בריתה הערביות - כל אלה שינו את כללי המשחק מבחינת הציבור היהודי, או לפחות מבחינת מגזר מסויים בקרבו. כאשר התברר ששוב אפשר לצאת כדי לעלות לישראל (אף על פי שהחלטת הפוליטביורו לא פורסמה), החלה תסיסה רבתי (ראו תעודות 19, 30, 31). על רקע הפעילות הדיסידנטית, שחלקם של היהודים בה היה גדול בהרבה משיעורם באוכלוסייה, החלו פעולות מחאה. הללו הגיעו לשיא ביוני 1970, בניסיון לחטוף מטוס סובייטי כדי להגיע לישראל.

שנים אלה היו איפוא שנות לידתה של תנועת היציאה הגדולה של שנות ה- 70, שבמרוצתה עזבו את ברה"מ כרבע מליון יהודים (ראו פרק ז'). בשנים הראשונות (עד סוף 1973) היו פני היוצאים לישראל בלבד, אולם בשנת 1974 חלה תפנית. יותר ויותר יוצאים רצו להגר למדינות מערביות אחרות, בעיקר לארה"ב, אף על פי שרשמית עזבו הכל את ברה"מ עם ויזות לישראל. בשנת 1979, שהיתה שנת היציאה הגדולה בעשור כולו - מעל ל- 50 אלף יוצאים - הגיעו לישראל כ-20% בלבד מן היוצאים. בסך הכל עלו לישראל במשך העשור בין 150 אלף ל- 160 אלף איש. בשנים אלה יצאו את ברה"מ יהודים מכל אזורי ברה"מ ומכל רבדי החברה, אך שיעור גבוה במיוחד - בעיקר בקרב המהגרים לישראל - באו מגרוזיה והרפובליקות הבלטיות ושאר השטחים המערביים. לקראת סוף תקופה זו נראה כי רוב רובם של היהודים, במיוחד צעירים, שוקלים אפשרות של יציאה.

ההגירה היהודית של שנות ה-70 היתה הגדולה בכל גלי ההגירה שידעה ברה"מ (עד לשנתיים האחרונות לקיומה, 1990-1991). הפעילות היהודית בתוך ברה"מ זכתה לפרסום רב, שכן הפעילים היהודיים עמדו בקשר עם כתבים זרים ועם פעילים וקהילות יהודיות בארצות אחרות, שהתגייסו לסייע להם במאבקם. גם ממשלות ומדינאים מערביים תמכו במאבק, לא במעט בזכות פעילות אינטנסיבית של ממשלת ישראל ו"נתיב", הלשכה הממונה מטעם הממשלה על הטיפול בעלייה מארצות מזרח אירופה בכלל וברה"מ בפרט.

החשובה והמפורסמת שבפעולות אלה היתה תיקון החוק של ג'קסון-וניק (Jackson-Vanik), אשר הגביל את הסיוע הכלכלי והטכנולוגי שארה"ב תעניק לברה"מ ומנע מברית-המועצות מעמד של "אומה מועדפת" בסחר עם ארה"ב כל עוד היא מגבילה את יציאת אזרחיה היהודים. בכך נהפכה שאלת יציאתם של יהודי ברה"מ למרכיב במלחמה הקרה (ראו תעודה מס' 38 - ישיבת הפוליטביורו ). תופעה זו נמשכה עד לוועידות הפסגה בין רייגן לגורבצ'וב במחצית השנייה של שנות ה-80, כאשר מזכיר המדינה שולץ קבע כי אחד הממדים לבדיקת כנות כוונותיה של ברה"מ בזירה הבינ"ל והלאומית הוא יחסה ליציאת יהודיה.

בראשית שנות ה-80 חלה הרעה משמעותית במדיניות הסובייטית כלפי הגירת יהודים. זו החלה מסתמנת עוד לקראת סוף 1979. מספר היוצאים פחת ביותר מ-50% מ-1979 ל-1980 ושוב מ-1980 ל-1981, עד אשר במחצית העשור יצאו בכל שנה פחות מאלף יהודים. היו לכך כמה סיבות. השלטון הכביד את ידו בכל הקשור לביטחון פנים עם חיזוק מעמדו של ראש הקג"ב יורי אנדרופוב, עוד טרם מינויו לתפקיד מזכ"ל המפלגה עם מות ברז'נייב בנובמבר 1982. מהתעודות ברור שמנהיגי ברה"מ ראו ביציאת היהודים איום על הסדר החברתי (תעודות 55, 61). בד בבד, הורעו היחסים עם ארה"ב עד כדי התמוטטותו המוחלטת של הדטנט לאחר ההתערבות הסובייטית בקרן אפריקה ובאנגולה בשנים 1976-1977, הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בשלהי 1979 וסירובו של הקונגרס האמריקאי לאשרר את הסכם סאל"ט II.

המדיניות השתנתה שוב בימיה האחרונים של ברה"מ. גורבצ'וב ניסה להציל את המדינה הסובייטית דרך היענות לתביעות האמריקאיות, בתקווה לקבל לגיטמציה מוושינגטון. אך מששבו ונפתחו שערי היציאה, לא ניתן עוד לבלום את הזרם. היהודים יצאו בהמוניהם, קרוב ל- 200 אלף לשנה ב- 1990 ושוב ב- 1991. הפעם פנו רובם ככולם לישראל, שכן ארה"ב לא היתה מוכנה לקבלם.

כמו במחצית השנייה של שנות ה- 70, למהגרים היה חשוב יותר לעזוב את ברה"מ מאשר להגיע לארץ יעד מסוימת. ישראל הציעה דרך קלה לעזיבה. בשנות ה-70 ביקשו היוצאים בראש ובראשונה להימלט מאנטישמיות ומאפליה אשר סגרו בפני יהודים אפשרויות השכלה באוניברסיטאות הטובות וקידום מקצועי. בראשית שנות ה- 90 הסיבה העיקרית היתה כלכלית. האנטישמיות בתקופת גורבצ'וב אמנם לא פחתה, אך המשבר הכלכלי החריף שבא בעקבות הפרסטרויקה, שהורגש בחייו של כל אזרח סובייטי, היה גורם חשוב יותר לעזיבה. לרוב תושבי ברה"מ לא היה לאן לצאת. ליהודים, גם אם לא הזדהו עם האתוס הציוני, היתה היציאה לישראל מוצא טבעי ממצוקתם הקולקטיבית-לאומית והאישית, החברתית והכלכלית. מאבקם הפעיל והמתמשך של מעטים למען הגירת יהודים מברה"מ והתמיכה שקיבלו מממשלת ישראל ומהציבור היהודי במערב יצרו מסגרת ממשית לפתרון הבעיות הקשות בפניהן ניצבו יהודי ברה"מ בשלהי קיומה של מדינה זו.

יעקב רואי
ינואר, 2004

 

© ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב על שם חיים רובין - The Haim Rubin Tel Aviv University Press | סמיוטיקה: ספרים |
טל: 03 - 6405661   פקס: 03 - 6405662   בניין גילמן למדעי הרוח, קומה 4, חדר 402, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב 69978