שינוי גודל האותגודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד
כל הכותרים
החומרים המרכיבים אותנו
דתות העולם
ישראליות, יהדות ומקרא
שירת תור הזהב
קלאסיקה ערבית

לאתר: מורה נבוכים


הדפסה ידידותית חזרה לרשימת הספרים

  » על הספר  » המחברים    » מתוך הספר  » ביקורות ועוד  » עטיפת הספר  


דיכוי הארוטיקה
מאת: ניצה בן-ארי

מחיר קטלוגי:  79 ₪
המחיר באתר: 63 ₪


 

פרק 9
רומן פורנוגרפי צברי ראשון:
זיונים זה לא הכל לדן בן-אמוץ

בשנת 1979 הופיע בהוצאת "מציאות" (על-ידי זמורה, ביתן, מודן) ספר שאני מכנה הספר הפורנוגרפי הצברי הראשון, זיונים זה לא הכל לדן בן-אמוץ. די לומר שהספר נחטף ונמכר עד מהרה ב-50,000 עותקים כדי להבין שני דברים: היה ביקוש לספר כזה, והקהל הישראלי היה בשל לקבלו.

הספר לא היה הטקסט הראשון שקטעי מין שזורים בו, ויש לשער שלא היה הראשון שנכתב בידי צבר. קדם לו דרכים לוהטות של הדסה מור, למשל, שראה אור ב-1963. זה היה רומן על פרשת אהבה סוערת בין אישה צעירה ומפקדה-לשעבר בצבא. אהרן אמיר, שהיה אז עורך ב"עם עובד", הוציא אותו לאור בהוצאה קיקיונית בשם "קוץ". ספרה של מור זכה לפרסומו בעיקר בזכות הרמיזות הסנסציונית ליחסיה עם משה דיין, שאתו ניהלה פרשת אהבים בהיותה חיילת. הוא נקרא כרומן מפתח, ומה שהקנה לו את התואר פורנוגרפיה היו סצנות מין ספורות, שלא נבדלו מאלה המתוארות ברומן הזעיר של התקופה. ספרו של בן-אמוץ היה משהו שונה בתכלית.

המבקרים קרעו את ספרו של דן בן-אמוץ לגזרים, אך הם עשו זאת מעל דפי העיתונות המכובדת. שניים מהם, נורית זרחי ויורם ברונובסקי, מצוטטים בביוגרפיה של אמנון דנקנר על דן בן-אמוץ. ברונובסקי, שהיה ההיפוך-כביכול של בן-אמוץ, כתב ביקורות להארץ תחת הכינוי "יוחנן רשת". הוא קרא לספר "הגידול המסליד ביותר שהצמיח מתוכו הג'ונגל הישראלי [...] התוצר המלאכותי והמאולץ ביותר של ההווי המקומי" (דנקנר 1992, 303). המבקר הודיע כי הוא מוכן לסבול את "חנטרושי הנעורים" של בן-אמוץ, נוסח מיני 'ילקוט כזבים', שבהם "היתה איזו אווירה של הומור חברה'מני דבילי", "אך הספר החדש שעיקרו געגועים מחונחנים אל זיוני אשתקד מדיף צחנה של זיעת זקנים שקשה לעמוד בה". הציבור, קבע ברונובסקי, מוכן לשלם כל מחיר, ובלבד שבן-אמוץ יפדה "אותנו" "מתשפוכת שנתית זו של עילגות מדובללת, מעוררת לסירוגין רחמים ומיאוס." בן-אמוץ לא נשאר חייב, כדרכו, והטיח במבקר עלבונות קשים מעל דפי העולם הזה: "חילזון מבחיל המתקדם על גבי הריר שהוא מפריש בעיתונות... הפרשדונה המצחין... עלוקה ליטררית... מגעיל... חמור נושא ספרים... מוג לב קטן", "הפולני המסריח הזה".

ההתקפות רק שעשעו את הקהל והגדילו את המכירות. דן בן-אמוץ ("הסאטיר הזקן, הענק, מלא האון", כפי שדנקנר מתאר אותו) כבר היה מוכר בהתבטאויותיו ה"צבריות" הבוטות ובהתנהגותו הגסה. הקהל גילה סלחנות מפתיעה לחריגותיו. באותה תקופה נעצר המחבר ונאשם באונס קטינה, אך גם עובדה זו לא גרמה לירידה במכירות. בשבוע הספר באותה שנה השתרכו תורים ארוכים כדי לזכות (תמורת תשלום נוסף של 10 לירות) בחתימת המחבר.

עדות נוספת לצורך בפורנוגרפיה צברית נמצאת בספר נשים כותבות לדן בן-אמוץ שיצא שנה לאחר מכן בעריכת ורדה רזיאל-ויזלטיר, גם הוא בהוצאת "מציאות". לדברי העורכת, אין זה אלא מדגם שנאסף מתוך כ-2000 מכתבים שמחבר זיונים זה לא הכל קיבל מנשים לאחר צאתו לאור של הספר. רזיאל-ויזלטיר, פסיכולוגית במקצועה, כותבת בהקדמתה שהתגובה חסרת התקדים מעידה על הצורך העצום של הנשים להביע את עצמן ועל כוח הטאבו שעצר בהן קודם לכן (רזיאל-ויזלטיר 1980, 16-11). אחדות מן הנשים כותבות שהן קראו את הספר בתשוקה חמה ורטובה (שם, 134), אחרות מבקשות מן המחבר - כמומחה - ייעוץ לבעיות המין שלהן ("עדיין לא יכולה להגיע לאורגזמה", שם, 206).

כשהספר יצא לאור היה בן-אמוץ איש בוהמה מזדקן. מעמדו בתרבות הישראלית כבר היה בירידה, אך הוא עדיין נחשב לסמל של ישראליות מסוג מסוים: אמן, לוחמני, עוקצני, בוטה, לא חושש מאיש. אורח החיים שניהל, שגבל לא אחת בהפרת החוק, נרשם במידה רבה לזכותו, כאילו בחוגי הבוהמה "מותר". חיי הבוהמה התנהלו ב"חמאם", ב"כסית" וב"קליפורניה" של אייבי נתן, עם חיים חפר, עמוס קינן, פשנל, חבורת "בצל ירוק" וסלבריטאים אחרים. לכך יש להוסיף את השם שיצא לו בזכות השתתפותו בתוכניות רדיו הומוריסטיות כמו "שלושה בסירה אחת", פרשות האהבים שלו, הטורים והכתבות שלו בכל העיתונים, הספרים שהוציא לאור ובעיקר המילון העולמי לעברית מדוברת שהוציא עם נתיבה בן-יהודה. כל אלה הקנו לו פרסום רב, גם אם לעתים שלילי. עד 1979 הספיק להוציא לאור את קובץ הסיפורים ארבעה וארבעה (1950), את ילקוט הכזבים עם חיים חפר (תשט"ז), את איך לעשות מה? (תשכ"ג), את לזכור ולשכוח (1968), את המילון לסלנג עברי - מילון עולמי לעברית מדוברת, עם נתיבה בן-יהודה (1972), את יופי של מלחמה (1974) ואת קריעה תמה (1974).

היום כבר ידוע כי הדימוי הצברי של בן-אמוץ היה במידה רבה מומצא. הוא הגיע ארצה כילד פולני שמן ודוחה בשם מוסיה תהילים-זעייגר, אבל בעקבות החלטה עיקשת להרוג את עברו בנה את עצמו במהלך השנים כישראלי החדש לדוגמה. בנעוריו בבן-שמן היה יזהר סמילנסקי, מדריכו, דגם לאותו צבר שאותו רצה לחקות ושאת קרבתו חיפש (דנקנר 1992, 50). לימים היה עתיד לנסות להרשים בנים ובעיקר בנות בטענה שהוא כתב את הסיפור "אפרים חוזר לאספסת" (שם, 63-62).

את הספר זיונים זה לא הכל כתב דן בן-אמוץ לאחר שביסס את זהותו הצברית והבוהמיינית ואת שמו כמומחה לתרבות הצבר וללשונו. נראה שהוא היה היחיד שהיה מסוגל לבחון את ערכי הצבר במזיגה של ציניות ואהדה, ולערער על כמה מן ה"טאבו" המובהקים שלו, שכן הספר מבקש להיות קריאת תגר על הפוריטניות הצברית ועל ה"מוסרניות" הכללית. כעשרים שנה לאחר הערעור על חוקי הצנזורה בעולם המערבי, הספר דן בחוקי התועבה, ויוצא נגד זכותו המוסרית של המחוקק להתערב בענייני הפרט. הוא אף יוצא נגד ההסכמה שבשתיקה לחוק: "איך זה יתכן ששום שופט לא העז לקום ולומר עד כה "אני מצטער מאד. החוק הזה נוגד את מצפוני ואי לכך אני מסרב להטיל מאסר על אדם שהוא חף מפשע לדעתי.[...] למה לא שמענו עד כה אפילו על מקרה אחד של יושר נפשי מעין זה? הרי לא יתכן שכל השופטים שלמים עם כל החוקים המשתנים עם כל ממשלה מתחלפת ולא יתכן שכל השופטים יסכימו תמיד לכל התקדימים שנקבעו על ידי בשר ודם כמוהם" (בן-אמוץ 1979, 340). התקבלותו של הספר אכן מעידה על בקיאותו של בן-אמוץ בצרכיו המשתנים של הצבר ועל חוש מפותח לתזמון, אך מידת החדשנות בו צריכה עיון.

מהם החידושים שעוררו סערה כה רבה בספרו של בן-אמוץ? נראה שיש לחלק אותם לשני מרכיבים שונים: הפורנוגרפיה וה"צבריות". החידוש העיקרי נעוץ בעצם בשילוב בין השניים. לאחר ששנות השישים והשבעים הניבו (בהכללה גדולה, כמובן) ספרות עברית מגויסת מצד אחד, וספרות שולית קלוקלת או רפואית-פדגוגית מצד אחר, כאשר שני סוגי הכתיבה משתמשים בלשון מאובנת וספרותית - הרגיש בן-אמוץ שהשעה בשלה להפקיע את המין מידי המתרגמים, הסטודנטים, החובבנים והרופאים ולכתוב ספר נוסח פראנק האריס, שיתעד את כיבושיו, את החברה הישראלית ואת הבוהמה העולמית שפגש במסעותיו.

דגם חדש: פורנוגרפיה צברית

מרכיבי הפורנוגרפיה
בראש רשימת החידושים נמצאת העובדה שפורנוגרפיה ישראלית כתובה עברית יוצאת לאור בגלוי ונמכרת ככזאת, בחנויות מכובדות ולא בקיוסקים. יותר מכול מסמל זאת השם, שאינו נרתע מלהשתמש במילה האסורה בכותרת. גרפית, מסייע לכך מגן-דוד צנוע, לכאורה, המתנוסס על העטיפה הקדמית, מעל לדמות האישה השוכבת ולפסלון קופידון שמאחוריה. אותו סימן מופיע על העטיפה האחורית, מעל לתמונה הכחלחלה של זוג מתחבק וכפות ידיים פרושות במעין ברכת כוהנים. זלזול בדת, האופייני לערכי הצבר, ושילוב סמלים דתיים ולאומיים בעטיפה הנראית לקוחה מספר פורנוגרפי, היה (עדיין) נועז בסוף שנות השבעים והריץ אנשים רבים לחנויות הספרים.

בחינה מקרוב של הטקסט מראה שהוא העתק כמעט מדויק של הדגם הפורנוגרפי נוסח חיי ואהבותי לפרנק האריס, אך תיעוד מדוקדק של הרפתקאות אהבים בקונטקסט עברי צברי ומכירתו בראש חוצות (עם חתימת המחבר בשבוע הספר העברי) היא שהיתה בחזקת חידוש.

בין הסממנים המובהקים של הז'אנר ניתן למצוא ברפרטואר של בן-אמוץ את כל האלמנטים המאפיינים את הפורנוגרפיה שאני מסווגת כ"מין וחיים":

(1) מימוש פנטסיות ארוטיות
מימוש הפנטסיה מתבטא, בראש ובראשונה, במסגרת התמטית של הספר: תיעוד הכיבושים של דון ז'ואן שכל אישה נכנעת לקסמיו. אין חשיבות לשאלה אם בן-אמוץ מתעד תיעוד אמת את חייו, כפי שהוא טוען, או גולש לז'אנר העתיק של כובש הנשים המהולל; אם מדובר בפנטסיה, במטא-פנטסיה או בריאליה. הספר מצטרף ליומנו של קזנובה, ליומן האנונימי (של אשבי?) הוויקטוריאני, לאוטוביוגרפיה של פרנק האריס ולרבים אחרים. לפי הדגם, המשגל הראשון - פיתוי הנער התם או ביתוק הבתולים אצל הנערה, פותח סדרה של אפיזודות מין, ובמסגרת הגשמת הפנטסיה, בה"א הידיעה, מספק הספר מימושים מקומיים מן הרפרטואר הפורנוגרפי השחוק. כך למשל ההזיה, המתגשמת, של הנער בן החמש-עשרה, חניך המוסד, לשכב עם אישה בשלה. הנער קורא בספר, כשידו, כהרגלו, שתולה בתוך מכנסיו הקצרים. המנקה המכונה דאנקה נכנסת ומתחילה לשטוף את הרצפה בתנועות מפתות (בן-אמוץ 1979, 27) :

עכשיו, מבעד ל'נפש הקסומה' יכולתי לראות את מלוא ירכיה המסנוורות. יתכן שהייתי גומר כך אילולא נתיישרה לפתע ומתחה את זרועותיה לצדדים. [...] פתאום ניגשה לדלת, סובבה את המפתח במנעול, ניגבה את ידיה בשולי שמלתה ובצעדים החלטיים חזרה אלי [...] - פתחה את כפתורי מכנסי אחד אחד ונטלה אותו בידה הקרירה.

[...] ביד אמונה וזהירה, בסבלנות וברוך היא הובילה אותי לאט-לאט לתוך מסתורי גן העדן המופלא. מבלי לדבר, מבלי לומר אף מלה היא פקחה את כל חושי. היא נטלה את ידי שהיו מוטלות לאורך גופי והניחה אותן בעדנה במקומות שאותם ראיתי רק בחלומותי הלחים. היא עזרה לי לעזור לה לפשוט מעליה את שמלתה, לפתוח את סגר חזיתה, למשוך מעל מותניה את תחתוני הכותנה הלבנים שלה. היא הטמינה את ראשי בניחוח שדיה הגדולים והדריכה את פי אל פטמותיה המתוקות שנזדקרו. שמעתי את אוושת שערה הרך שגלש באטיות על פני גופי הצמרמר וחשתי שאני הולך וטובע בתוך המערבולת היונקת של פיה החם. אחר-כך נשכבה לידי ורמזה לי בידיה לשכב מעל גופה הלוהט, בין רגליה שנפרשו ובין ידיה המתפתלות, החובקות, השורטות ומלטפות. וכך, כמו סירה קטנה טרופה בים סוער, הושלכתי מגל אל גל, ראשי בשמים שבעיניה וגופי במצולותיה עד שנמלטה מקרבי גניחת הקץ.

ביטויים כמו 'מסתורי גן העדן', 'חלומותי הלחים', 'שדיה הגדולים', 'הולך וטובע בתוך המערבולת היונקת', 'גופה הלוהט', 'ידיה המתפתלות-חובקות-שורטות-מלטפות', 'סירה טרופה בים סוער' - כל אלה בקונטקסט של מין בין נער מתבגר והעוזרת המנקה הם סממני פנטסיה ופורנוגרפיה שחוקים למדי. הוא הדין בפנטסיה המגולמת במשחק רופא-חולה, או חולה-אחות-במדים-צחורים המתממשת בגרסאות שונות, גברית ונשית. אחיות רחמניות הן מושא לפנטסיות גבריות בעולם כולו, אולי משום שהחולה הזקוק לטיפולן רואה בהן את התגלמות האם או האחות. הרי לדוגמה הפנטסיה המינית שבה משתתפים חולה ואחות בבית החולים (שם, 61-59):

לפעמים, כשהתעוררתי בלילה, הייתי משמיע גניחה עמוקה בתקווה שהאחות התורנית תניח את הספר מידה, תבוא לבדוק את חומי וכאשר תיגש למיטתי, בנעלי הקרפ הלבנות שלה, כאשר תשים את כף ידה על מצחי, אקח את ידה בידי ולאט-לאט אחליק את שתיהן מתחת לשמיכה לעבר פלג גופי הזקור כמלפפון-חי ומוצק והיא לא תוציא הגה מפיה. היא רק תעיף מבט בחולים האחרים הישנים בחדרי ותניח לי לעשות בידה כבשלי. הזיות תשוקה מעין אלה מנו את ימי ציפיתי ולילה אחד, בלילה האחרון שלפני הניתוח, זה קרה. [...]

בחדר הרופאים החשוך שלתוכו סחבתי אותה, כשפתחתי את כל כפתורי חלוקה, ומשכתי וכמעט קרעתי את תחתוניה הפעוטים, כשכרעה על הספה וראשה דבוק לריפוד הפלסטיק בין ברכיה, כשפרצתי לאורך נקיקה המהביל וידי חופנות את שדיה הקטנים, כשדבקתי בה הלוך ודבוק וידה שהחליקה שפיפונית בין רגליה נאחזה בשורשי חלצי, כשלפתתי בעוצמה את עגבותיה הפוחזים כדי לחדור ולגעת בלבה הסעור - לא היו גניחותיה עוד כאנקת הסופה שחלפה בה שם, מתחת לשולחן.

בקריצה אל הקורא המיומן מציין בן-אמוץ שהספר שקראה אותה אחות היה "ספרון זול שעל גבי שערו היתה מצוירת אשה ערומה בזרועותיו של גבר לבוש מדים. שם הספרון היה 'במלכודת התשוקה' או משהו דומה לזה" (שם, 60). אולי משום כך נשמעת התעלסותם כלקוחה היישר מן הרומן הזעיר. בן-אמוץ, לדברי אלי אשד, היה אספן גדול של סטאלגים. לעומת זאת, כשגיבורנו מחזר אחריה, הוא משתמש בלשון ספרותית מלאכותית, אותה "תרגומית" מן הרומנים המתורגמים נוסח "שטיבל" (שם):

"לילה טוב, שושילה." אמרתי במבטא רוסי והעברתי יד מלטפת על לחיה. "שושינקה, שושיצ'קה שלי. לילה טוב נשמתי. את, רחימאית שלי, קראי לך ספר כאן ואני, לא כלום, אשכב לי לישון בלעדייך הלילה. דא, דא, קראסביצה שלי. אני יודע, אני חזיר מנוול אני, אך ז'ה ווזאם מא שרי." הייתי ממשיך את הפארודיה הקטנה על המונולוגים מתוך תרגומי הספרות הרוסית בהוצאת 'שטיבל' אילולא קמה ממקומה והחלה להדוף אותי לעבר חדרי.

לסדרת הפנטסיות שהתממשו יש לצרף את המין עם אישה זרה (בקולנוע), או את האורגיה רבת המשתתפים עם סקנדינביות, שבזכות המתירנות הנהוגה בדנמרק, או אולי בזכות המראה ה"גרמאני" הבהיר שלהן, הפכו למושא תשוקתו של הגבר הישראלי (שם, 267-264). לכאן מצטרפת גם סעודת ערב חגיגית עם מיליונרים ושחקנים מפורסמים, כשאורגיה קטנה מתפתחת מתחת לשולחן בין המחבר ואשת המיליונר, הסועדים זה בצד זה (שם, 300).

היישר מן הרומן הזעיר מקבל הקורא הישראלי בונוס, סקס עם פלמ"ח: פרשת אהבים עם סוכנת חשאית בצרפת, בחסות המוסד לעלייה ב' (שם, 388-383).

כמו בספרו של האריס, הקטעים הפורנוגרפיים מלווים באזכור שמות מפורסמים מן "החברה הגבוהה" הבינלאומית. מככבים שם ז'ולייט גרקו, ז'אן קוקטו, קתרין דנב, צ'רלי צ'פלין, איליה קזאן, מרלון ברנדו ("ידידו" של דן), הנרי מילר ואנאיס נין. אלה אינם אלא קומץ מתוך החברה הבינלאומית הנוצצת, בנוסף לכוכבי התרבות העברית, המוזכרים בספר בהקשר לחוויות המין של מחברו.

אחד הקטעים הפורנוגרפיים המובהקים אף נתלה בהנרי מילר ובאנאיס נין, "שבשנות השלושים התקיימה מכתיבת סיפורי פורנו", ומביא סיפור שסיפרה נין, כביכול, למחבר, על ארוחת שחיתות כזאת שהתקיימה בביתה. מי שמכיר את הביוגרפיה של נין יתקשה לחשוב על סיטואציה בחייה שבה סצנה כזאת יכלה להתרחש, אך גם זו פנטסיה בהתגשמותה (שם, 302):

מתחת לשולחן ציפו לאורחים אורחים אחרים שהוזמנו לסעודה מסוג אחר ותוך כדי אכילה ושיחה מנומסת מאד על דא ועל הא היו האורחים הסמויים מתחת לשולחן מחזרים בזהירות, בעדינות ובאטיות אחר האורחים הסמוכים לשולחן. [...] כשמדי פעם משמיע אחד האורחים גניחות הנאה מטעמו הנפלא של מרק הצבים כביכול או מטיבו וטעמו המיוחד של היין שאנאיס נין מזגה לגביעו. פעם אחת, בתום הארוחה, כשהאורחים הנכבדים שבעו מגן-העדן של מעלה ומגן-העדן של מטה, כאשר המשרתים הורידו את הכלים, משך הנרי מילר השתוי בבת אחת את המפה מהשולחן והכריז "רבותי, נא להכיר את בני זוגכם!" ואחד אחד החלו האנשים לצאת מתחת לשולחן, הושיטו ידיים, אמרו "נעים מאד", החליפו שמות ומספרי טלפונים ומסיבת השחיתות האמיתית החלה.

בדיעבד, לאור מעמדו בימי כתיבת הספר, המחבר מתבונן ברשימת הכוכבים בזלזול: "השנה ההיא שביליתי בהוליווד היא ספר זיונים בפני עצמו. בחילה קלה תוקפת אותי כאשר אני נזכר איזה רושם עשו עלי השמות הידועים שהתגלגלו בין הסדינים שלי" (שם, 475).

(2) ביצועים מושלמים
כיאה לרומן הפורנוגרפי, הגבר הוא רב-אונים ומושך. הוא וזוגתו מסוגלים לבצע משגלים אקרובטיים מדהימים (שם, 39):

לעולם לא אשכח את הרכיבה הלילית ההיא בשדות. תחילה ישבה איתי על האוכף, וגבה אלי. אבל תוך כדי רכיבה איטית, כשידי מלטפות את שדיה, את בטנה, את חמוקי מותניה, כשהפשלתי את שמלתה, כשהנחתי יד על נשמתה הלוהטת וכשהתחלתי לחשחש בין שפתותיה הלחות - הסתובבה על האוכף, הפנתה לעברי את כל גופה, משכה את שמלתה מעל מותניה, לפתע [כך] את גווי ברגליה וכך, תוך כדי רכיבה, השחילה את עצמה עלי וא.ד. גורדון, שחש כנראה במשהו, נתעורר לפתע לחיים ופתח בגאלופ קצוב שחסך משנינו את הצורך בתנועה. לפותים, וחבוקים ונאנקים בגניחות שקיקה חרשנו ודשנו ודהרנו כגוף אחד אותו לילה בהיר ומבושם עד שהגענו לתחנה.

המשגל האידיאלי נפתח במיאון קל של האישה, אך זו הופכת בהמשך לחתולת מין אמיתית, שורטת, מתפתלת ונאנקת. יש לכך דוגמאות למכביר, לפיכך אסתפק בקטע שבו המחבר "גואל" את האחות המאוננת בלילה בבית החולים (שם, 61):

בשלושה צעדים ארוכים עברתי את המרחק שהפריד בינינו [...] הנחתי את האצבע המשתיקה על שפתיה, ירדתי על ברכי מתחת לשולחן, שיקעתי את ראשי בין ירכיה החשופות, החמות והריחניות, דחפתי הצידה את ידיה שגוננו על כרס-כיסופיה ובבת אחת הצמדתי את שפתי אל מעינה השוצף. תחילה ניסתה עוד לדחוק את ראשי מעליה אך לאט לאט רפו ידיה, אצבעותיה החלו להתפתל כנחשים בשער-ראשי, אנחותיה ואנקותיה היחומות הלכו ותכפו כשכנפי רגליה נפרשות לצדדים והיא מתמסרת כל-כולה ללחשושי שפתי ולשוני עד שנישמתה נכלאה בקרבה ועווית של ביאה אחזה בכל גופה.

(3) הסלמה ארוטית
בהתאם לדגם הפורנוגרפי, יש הסלמה בתיאור האפיזודי של המשגלים; לאחר מיצוי רפרטואר המשגלים בשניים, יש משגלים של שלושה ויותר, משני המינים. כיוון שכאן כבר מתקרב המחבר לתחום ה"סטייה", הרי, כמו בכל הנושאים השנויים במחלוקת, מילות המפתח הן "פשטות", "טבעיות". ואכן הנושא העקרוני מטופל ב"טבעיות", מנקודת מבטו הנבונה של בעל ניסיון, כבעיה טכנית (שם, 260):

לא אחת נזדמן לי להשתתף ב"מין קבוצתי" - כפי שהאורגיה מכונה בלשון המתירנית - ואני לא יכול לקבוע חד-משמעית אם זה טוב יותר או רע יותר מיחסי מין קונבנציונאליים. זה ודאי יותר מסובך מיחסי מין מקובלים. אם התאמה בין שני אנשים היא לא כל כך פשוטה הרי שהתאמה בין שישה או שמונה אנשים היא הרבה יותר בעייתית.

(4) תיאורי סטיות מיניות
תורן של הסטיות מגיע, לפי המסורת שהכתיבו פאני היל או חיי ואהבותי, לאחר שמוצו כל האופציות ה"נורמליות". כך, למשל, התיאור של מערכות יחסים לסביות. התופעה מתוארת בכל הקלישאות של הז'אנר: נערה בת שש-עשרה נאנסת-כמעט בידי חיל אלמוני בנואייבה (שם, 178):
וזה היה לילה שחור של כפיה אלימה והר שרבץ עליה בכל כובדו כשזרועותיה כלואות תחת כפות ידיו הגדולות ושפתה נשוכה בין שיניה עד זוב דם, ודם חם ודביק ניגר בין רגליה כשחנית של אש חודרת לתוכה עד שורשי שערות ראשה ודמעות חמות מערפלות את עיניה ודמעות מלוחות חודרות לפיה [...]

שלא במפתיע היא מנוחמת על החוף בידי שבדית עדינה ומבינה בשם אניקה (שם, 179):

את הלילה ההוא, את ליל-הולדתה החדש, את ליל אהבתה הראשונה, אהבתה הגדולה והטהורה, את הלילה ההוא היא לא תשכח לעולם. היא לא תשכח את הלילה בתוך שק השינה של אניקה, כששכבו חבוקות וצמודות זו לזו, בלי לנוע, ראשה בצווארה של אניקה ואוזנה ליד שפתיה שלחשו מלות חיבה ורגיעה לטפניות ושוקטות כלחש הגלים על פני חלוקי האבן שבחוף.

התופעה מתקבלת בחמלה ובהבנה, אהבתן מתוארת במונחים של "טהרה", והטקסט גולש לקלישאות רומנטייות נוסח "לחש הגלים" או "ניחוח אורנים רחוקים ופריחה של לימונים בפרדס". "חיזוריה של אשה אחרי אשה," כותב בן-אמוץ, "אף כי גם האשה אינה משוחררת מאותם להטוטי קרקס אינטלקטואליים - משוחררים לפחות ממה שעלול להיחשד כ'הצגות' וכ'משחקים מוקדמים' בשלב השני משום שהלטיפות והנשיקות הן חלק מהאקט עצמו. כתוצאה מכך מגעיהן הראשונים נראים תמיד בעיני - לעומת מגעיו של גבר באשה - רגועים, שלווים, עדינים, מלאי רוך ומשוחררים מכל בהלה של חפזון ודחיקה לקראת הקץ" (שם, 186).

המחבר אף חובר לשתי לסביות, נהנה מהאקט ומסב לאחת, להפתעתה אך לא להפתעתנו, הנאה מינית. המטפורה קלישאית - ים סוער; אברי הגוף מתוארים בלשון נקייה: "באתי לתוך נשמתה", "שורשי גבורתי". כמו בפאני היל, אהבה לסבית היא חלק מהרפרטואר; כאשר מדובר במין בין לסביות או עמן, חוזרות מילות המפתח "בסדר", "פשוט" ו"טבעי" ועל כן גם "יפה" (שם, 192):

זה היה בסדר. בניגוד לכל החששות והספקות שהיו לי בהתחלה, כל מה שהתרחש בינינו אותו לילה היה פשוט, היה טבעי והיה יפה. זה היה יפה מאד. אפילו. [...] וכך, לאט לאט, כשורד לוחשת לי לחישות ורומזת לי רמיזות בידיה, באתי לתוך נשמתה של נינה ועצרתי. קמעה קמעה, מתון מתון בשובה ונחת התחלתי להפליג בימה הסוער וורד, ששכבה לצידנו, לפתה בעוצמה את כף ידה של נינה וכרכה את ידה השניה בשורשי גבורתי ופיה שליחש בשדיה הקטנים של כלתה לחש ואמר "כן. כן. כן. כן!" עד שהאדמה שוב רעדה תחתיה.

לעומת זאת, תיאור יחיד של מגע הומוסקסואלי - וגם זה בשעת אורגיה רבת משתתפים - דרשה, במושגים של הצבר, הסבר או התנצלות מוסווית, אולי מפני שהיא מטילה ספק ב"גבריותו" של המחבר (שם, 247):

אותו מגע שהיה בלילה הראשון שלנו ביני לבין קלוד דורש הבהרה. אני לא רוצה להצדיק את המגע ההומוסקסואלי בשכרותנו. ידעתי טוב מאד מה קורה ועלי להודות שהמגעים שלנו "שלא כדרך הטבע" ריגשו אותי. שנינו - גם קלוד וגם אני - רואים את עצמנו כגברים "נורמאליים" שאינם נמשכים במיוחד ובדרך כלל לבני מינם, ובכל זאת זה קרה ולא רק שנאדיה, אגט ואנייס התייחסו למגעים בינינו כאל דבר טבעי, ומובן מאליו, גם אני וגם קלוד לא חשנו כל מבוכה בבוקר שלמחרת. הקשר הפיסי שנוצר בינינו היה חד-פעמי ולא חזר על עצמו [...] זה קרה פעם אחת וטוב שזה קרה וזהו זה.

המקרה כה מביך את המחבר, עד שהוא רואה טעם להרחיב בהסבר, וריבוי ההסגרים מעיד על אי-נוחות, או מראית של אי-נוחות (שם):

כבן לאותה תרבות פוריטאנית יהודית-נוצרית, חלפו עלי שנים רבות עד שהעזתי לדבר עם מישהו במגומגם על התנסות הומוסקסואלית אחת וגם אז כמובן הרחקתי את עדותי עד לארצות-הברית והעלמתי יותר משסיפרתי. עד היום (בעצם עד כתיבת שורות אלה) לא הייתי מסוגל לדבר בחופשיות על חלקי בחוויה הזו אפילו עם חברים קרובים מאד. (ואולי דווקא איתם לא הייתי מסוגל לדבר על כך משום שוידוי כזה היה חושף חולשות שעלי להתבייש בהן משום מה, חשבתי) [...]

תיאורי הסטיות האחרות מלווים בסלידה נורמטיבית קלה, נוסח פאני היל. הרפרטואר הפורנוגרפי הקלישאי כולל תיאור יחסים ארוטיים עם אלזה הגרמניה, בתו של נאצי, שהמחבר פוגש בה באספה של הליגה לכפרת עוונותיהם של הנאצים (!). האין כאן הד ברור לאלזות מן הסטאלגים? (שם, 286):

אשה נאה כבת שלושים, זקופה עד כדי הגזמה, לבושה בקפידה, מכופתרת ושערה הבהיר והחלק אסוף מאחור ומתוח כמעט באכזריות. [...] כאשר התפשטה, כאשר הדליקה על עצמה אור חקירות מסנוור וביקשה, והתחננה על ברכיה, שאכה אותה, תקפה אותי בחילה וחשתי שעוד רגע אקיא את הארוחה שלה. לא נעים לי אפילו לדבר על זה. שוט. שוט של ממש היה תלוי למראשותי מיטתה ועיניה המתחננות הביטו בשוט ההוא והביטו בעיני, וכשלא משתי ממקומי כרכה את זרועותיה סביב רגלי ומילמלה "יא. יא. ביטה יא!" סטייתה נראתה באותו רגע המונית, זולה, כמו הצילומים המסלידים בחוברות הפורנו של חנויות הסקס. איך יכולה אשה רגישה ואינטליגנטית כזו, חשבתי בלבי, להתמכר לסובלימציה כל כך וולגרית?

גם תיאור הביקור במועדון מין מסויג ומביע עקימת אף קלה (שם, 288):

לא עשיתי שום דבר או כמעט לא עשיתי שום דבר. הפרוורטיות שבמצב פשוט הצחיקה אותי. הישבנים האלה שבלטו מתוך קיר הקטיפה, ישבנים ללא רגליים, ללא גוף וללא פנים נראו אנטי-מיניים בעיני. היתה לי ממש הרגשה שאני עומד באיטליז מול אחוריהם של ארבע בהמות שחוטות אף כי הבהמות שלפני לא חדלו להניע ולהרטיט את אחוריהן.

כמו בתרגומי פאני היל, תיאורי הסטיות מגיעים לשיאם בקטעים קצרצרים כגון "פעם הכרתי במינכן בחורה שחיה חיי אושר עם כלב דני גדול ויפה" ו"בהכשרת הצופים, בדגניה, היה בחור שמישהו ראה אותו פעם ברפת מניק במה-שמו-שלו עגל בן יומו" (שם, 308). הם מסתכמים במסקנות פילוסופיות נוסח: "זהו. אין קץ ואין חקר למורכבויות האדם" (שם, 309).

סלידה מופגנת זו אינה מבטלת מסקנה נאורה וליברלית כוללת יותר בנושא "החוק והמוסר" (שם, 340):

החוק המוסרי ביותר שנקבע אי פעם ואומץ מרצון על ידי כל המין האנושי הוא "אל תעשה לאחר את השנוא עליך". איזו זכות יש למחוקק כלשהו להתערב במעשים המבוצעים מתוך רצון חופשי ובחירה חופשית בין שני אנשים מבוגרים אשר עמדו על דעתם? זכויותיו של מי נפגעות כאשר גבר מקיים יחסי-מין עם גבר אחר המסכים לכך? ומה אכפת למחוקק אם מישהו שוכב עם בהמה? אם מותר להצליף בבהמה, להתעלל בה, להעבידה בפרך, לשחוט אותה ולאכול מבשרה למה שיאסרו על אדם לשכב עמה אם הוא רוצה בכך ואם האקט הזה גורם לו, מסיבה כלשהי, לתענוג? ושיא ההסלמה, באותה רוח סובלנית של "בהסכמת שני אנשים בוגרים", מגולם בניסיון שניסוחו "דווקאי" לחלוטין, לערער על הטאבו החמור מכולם - גילוי עריות (שם, 418):

בינינו לבין עצמנו: למה [...] שיאשימו אותי על עצם המחשבה ועל שאלה שאני מבקש לשאול ומבקש להבין? למה שהורים לא יקיימו יחסי-מין עם ילדיהם אם וכאשר שני הצדדים רוצים בכך? כן. אני מתאר לעצמי שאתם מזדעזעים מעצם המחשבה על אפשרות נוראה כזו. אני לא מנסה להטיף או לעודד יחסי-מין כאלה. באמת שלא. אני בסך הכל רוצה להבין למה אני מתחלחל כאשר עולה בדעתי מחשבה כזו? במה בדיוק אני חוטא כאן? אני רוצה לנסות ולדון בשאלה הזו (בנוכחותכם) בראש פתוח ומשוחרר ככל האפשר מדעות קדומות, ומי שלא רוצה להקשיב שיאטום את אוזניו.

מרכיבי "הצבריות"
בן-אמוץ לא המציא דגם פורנוגרפי, ונראה שהחידוש העיקרי נעוץ בדגם הצברי החדש שהוא עיצב. הדגם מורכב מאלמנטים חדשים וישנים, לעתים סותרים זה את זה. אלה כמה ממרכיביו הבולטים: קודם כול, ה"צבריות" המופגנת של הספר. זו מודגשת בשימוש בלשון הדיבור, ב"חוצפה" ובגסות צברית-כביכול, בדחיית ה"אינטלקטואלי". הצבריות מקבלת ביטוי גם בשימוש בשפה מדוברת ובסלנג, לא רק בביטויים בודדים, שכבר נכנסו לספרות, כי אם במשלב הסגנוני הכללי. כמו כן, לראשונה נעשה בספר שימוש, בקונטקסט מיני, בפרטי ריאליה מן התרבות הישראלית.

צבר זה הוא כבר "איש העולם הגדול", ובן-אמוץ משתמש באלמנטים חוצלארציים, במקביל לריאליה הישראלית ובסתירה לפרובינציאליות של העבר. בניגוד לדימוי הנושן של הצבר הביישן והמסוגר, מפגין הצבר החדש הנאה גלויה ממין על כל צורותיו. בניגוד לערך ההסתפקות במועט הנזירי של העבר, הוא שופע נהנתנות הדוניסטית כללית. בניגוד לחשש מן המיניות ולרתיעה מן העיסוק בה, עיסוק שאינו ראוי ליהודי החדש, הצבר שלו "גברי" יותר בזכות העיסוק במין והצלחותיו בתחום.

הרי כמה ביטויים לצבריות "הגזעית" המחוספסת, הנטועה במציאות ישראלית שורשית. הצבריות מתבטאת בשימוש כמו אגבי, אנטי-אינטלקטואלי במופגן ומלווה בקריצה, במונחים מדעיים, לעתים מצוטטים-כביכול מתוך מדריכי המין:

בן ארבעים וחמש-שש כמוני למשל, צפוי, לפעמים, לרפיון-ארקציונלי, אם להשתמש במונח מדעי אלגנטי לתאור הקטסטרופה הזו. (שם, 16)

את יודעת שהליגה לשחרור האשה נלחמת לזכותה של האשה לאורגזמה-קליטוריאלית? (שם, 16)

אפשר להשתמש בעזרי-מין או, במקרה האידאלי, בויבראטור בן שבע-עשרה שאפילו מגע רופף מביא אותו לזיקפה חסונה המתחדשת מהר מאד ללא מאמצים מיוחדים. (שם, 16)

פעולת האהבה היא המיפגן המהיר והדרמטי ביותר ליכולתנו להשתנות ולחולל שינויים ומכאן ליכולתנו להיווכח בדרך הקצרה ביותר שאנו קיימים. קויטו ארגו סום, אם לעשות פאראפרזה על משפטו הנודע של דקרט. (שם, 19)

את הלילה הראשון, אני זוכר, בילינו במיטתה עם המון אילוצים והדחקות ומצבי-סטרס ונטיות סמויות וקשיי תיפקוד ורגרסיות קטנות וסטיות פסיכוטיות בתחום הליבידו ועד כמה דחלילים כאלה שתלמידות פסיכולוגיה שנה-שניה מנפנפות על ימין ועל שמאל כדי להפחיד בהם מחזרים-שנה-ראשונה. (שם, 50)

כשאמרתי לה, מאוחר יותר, שלקליטוריס המתוק שלה יש 'סף-גירוי-נמוך' היא ממש השתוללה מצחוק. (שם, 50)

לראשונה נעשה שימוש צברי חצוף ו"חינני" במילים "גסות". חוצפה וגסות רוח אמורות להיות סימן ההיכר של הצבר, במסגרת התנכרותו לשאר נימוסים והליכות, השייכים לתרבות "הגלותית" ה"בורז'ואזית". המילים "הגסות" שהוא כה נהנה להשתמש בהן הן ברמת ה"קקי-פיפי" של ילדים:

תביעות הקוראים לגבי כאדם, כסופר, כיהודי, כזכר, כאיש בעל מצפון, כמאהב, כבעל, או כאב לילדים - מעניינות את התחת שלי. [...] ואם גישה יהירה זו אינה מוצאת חן בעיני מישהו, הוא יכול להתחיל להתאמן בקפיצות קלות לגובה לפני שהוא קופץ לי. (שם, 7)

אחרי עשרה משפטים כאלה איימתי שאני אשחרר עליה את האגרסיה המודחקת שבי אם היא לא תפסיק מיד לשחק בקאקא של הפסיכולוגיה-בגרוש. (שם, 50)

תסתכלי רגע בראי, אמרתי לה, ככה נראית פסיכיאטרית? [...] אז תעזבי את המשחקים המטופשים והפסיכים האלה בדיאגנוזה של הנשמה והתחת. טוב? (שם, 51)

לא ברור בשביל מה הוא טורח לעבור ניתוח. שיאכל חרא המטומטם הזה ויפתור את בעיות הגאסטרופוביה שלו. זה יותר זול מניתוח. (שם, 53)

טו בשבט הגיע - המורה החריאה. (שם, 222).

השימוש הבוטה בשפה מתבטא בשימוש ברפרטואר של אלמנטים "פלמ"חניקיים", כמו שימוש מסוגנן במילים ערביות, שימוש ברפרטואר של צ'יזבטים וסחבקיות כביטוי לצבריות, ואזכור פעולות נועזות מימי הפלמ"ח וההעפלה (ע' אלמוג 1997, 376-370). באירוניה מחליפים שני גברים שנפגשים, "כמעט במקהלה את הברכה שהיתה שגורה בפינו באותם ימים רחוקים: 'אהלן-מה-נשמע-איך-הולך?' ולא היה חסר הרבה שנתחיל לשיר את המשך הברכה 'זה-את-זה-לא-ראינו-מזמן' (בן אמוץ 1979, 160).

תיאור חגיגת הנטיעות והסעודה החגיגית ביום כיפור בביתו של חיים חפר באבו-טור הוא מעין צ'יזבט מתמשך, המסתיים, לפי המסורת, ב"לא מאמינים? תשאלו את איציק טאוב ואם השקרן הזה... טוב, נעזוב את זה. אי אפשר להאמין לאף אחד היום" (שם, 224).

בן-אמוץ משתמש שימוש מרענן בעברית דבורה ובמילות סלנג רווחות, באופן חדשני יחסית לתקופה:

שנים לא היה לי דבר כזה במיטה. אני גמרתי וגמרתי וגמרתי. (שם, 22)

שימוש בשמות מוכרים מן הבוהמה הישראלית הוא מעין מקבילה ל-name dropping ההוליוודי, ואילו שימוש בפרטי ריאליה מן התרבות הישראלית מעגן את הפורנוגרפיה במציאות מוכרת לכול:

שתינו עוד וודקה אחת. [...] לקחתי אותה לשמיל ביורדי הסירה. אכלנו סטייקים גדולים, שתינו בקבוק יין, חקרנו את דפנה על מצב הלימודים, אמא שלה ריתקה אותנו בסיפור על הפלה שעשתה לפני החתונה, ואני, עם בקבוק קוניאק ביד, סיפרתי בפעם המי-יודע-כמה על שערי גן-עדן שנפתחו בפני בגיל חמש-עשרה על ידי אחת מעובדות המוסד החינוכי שבו למדתי. (שם, 25)

כשעמדה יחפה מולי ורק תחתונים פעוטים לגופה, הבטתי בה והבטתי במדיה היפים המסודרים על המיטה, ומבלי שאוכל עוד לשלוט בעצמי נשכבתי בבת אחת על מדיה וזיינתי אותם. עד כדי כך הערצתי את צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים. (שם, 133)

לעומת מרכיבי הישראליות, ובסתירה לפרובינציאליות של הצבר בנוסח הישן, בולטת שליטתו של הצבר נוסח בן-אמוץ בהוויות העולם הגדול; הוא בן-בית בחוגים הנוצצים, הוא מסמר הערב בקפה "עטרה" בירושלים כמו ב"לה קופול" בפריס, הוא מתיידד עם טוני קרטיס ועם "מארלון" בהוליווד. הוא אוכל כל שרץ וטרֵפה אפשריים בארץ ובעולם, שותה שמפניה ומזכיר כלאחר יד שמות של יינות משובחים. הוא ממצה את כל התענוגות ומתנסה בכל האיסורים, כולל סמים, שלהם הוא מקדיש פרק נכבד.

רפרטואר לקסיקלי וספרותי
נראה שהשילוב בין פורנוגרפיה וצבריות חצופה עומד בשורש ההצלחה של הדגם החדש. אולם בניגוד לחדשנות שבפורנוגרפיה "צברית", הרפרטואר המיני של בן-אמוץ, הן בתחום הלקסיקון והן בתחום הייצוג הספרותי, אינו נועז כפי שניתן לצפות.

המילים המפורשות המופיעות בזיונים זה לא הכל מעטות למדי: זיונים, דפיקה, שדיים, פטמות זקורות, תחת, גמרתי, אורגזמה, ביאה, אביונה, אוננות, פין, פות - באלה מתמצה כמעט כל הרפרטואר הלקסיקלי, והן לא מרעישות בחידושן בסוף שנות השבעים. בן-אמוץ נזהר לא להשתמש ברפרטואר ישן מן המקורות היהודיים, ועושה בו בעיקר שימוש פרודי (זרמת סוסים), כמו במקרה של בחורה שאינה מתגרה אלא כשהוא מדבר בנוסח המורשת הלשונית הקדומה.

אינוונטר המשגלים אינו אחיד. לעתים הוא עברי ובן-אמוצי ולעתים הוא מתנהג כחיקוי מובהק לרומן הזעיר. במקרה הראשון השפה זורמת ועדכנית, בלי צרימות. במקרה השני נראה שהיא נסמכת על הרפרטואר המוכר של חוברות הפורנו: היא רצופה מטפורות, קלישאיות ברובן, במקום מילים מפורשות. פתאום מופיעות מילים מיושנות הנראות לא שייכות לסגנון הכללי, כגון 'חלצי', 'עגבותיה', 'נקיקה המהביל', 'לבה הסעור', 'גופה הלוהט', 'המערבולת היונקת של פיה החם', 'סירה קטנה טרופה בים סוער'. צורת הפועל המועדפת הופכת להיות אותו 'נתפעל' בעל ערכיות סגנונית גבוהה, שאינו מופיע בתדירות כה גבוהה בקטעים הלא פורנוגרפיים. יתר על כן, כמו בספרות הפורנוגרפית, מופיעים לפתע תיאורים רומזניים המסתיימים ב"שלוש נקודות" מטפוריות, כדי להשאיר חומר לדמיונו של הקורא:

טוב, לאור האש המלבלבת בקאמין התפשטנו והצטרפנו אליהן במיטה. אני משוכנע שאין לכם עניין בתאור מפורט של המשחקים הקדם-אולימפיים האלה. מה שהתרחש אני לא בדיוק זוכר ומה שאני זוכר, לא בדיוק התרחש. ואחרי הכל, זה גם לא כל כך חשוב. מוטב שבנקודה זו אשאיר אתכם עם שלוש הפיניות במיטה ואם אני מכיר את הרהורי הזימה ואת הזיות התשוקה שלכם, אין לי ספק שתעשו שם דברים שגם פיטר ואני לא העלנו על דעתנו. (שם, 267-266)

ועכשיו מה? לתאר לכם מה קרה במיטה? לספר לכם מי עשה מה למי ואיך הוא עשה את זה בשעה שמישהו אחר עשה משהו אחר לעוד מישהו אחר? זה מסובך וזה גם לא נחוץ. באמת שלא. לעולם לא אצליח להתחרות בדמיון הפרוע שלכם. אני יכול להבטיח לכם שעשינו שם בדיוק כל מה שהייתם רוצים שנעשה שם. אנייס עם אגט ואני עם אנייס ואגט עם קלוד וקלוד עם נאדיה ונאדיה איתי ואני עם אגט ואנייס עם נאדיה וקלוד עם אגט ואני עם אגט ונאדיה ונאדיה שוב עם קלוד וגם אני עם קלוד. (כן. כן. מה שאתם שומעים.) (שם, 270)

דן בן-אמוץ לא יצר דגם חדש לחלוטין, ולא יצר יש מאין. הוא ניסה לעצב כתיבה חדשה, צברית, חושפנית ומשוחררת ממוסכמות, על בסיס הרפרטואר הדל שהתרבות העברית פיתחה בשוליים, ועל בסיס דגמים פורנוגרפיים זרים כמו ספרו של פרנק האריס. הוא היה חריף דיו לשלב את האלמנטים הנתונים במועד הנכון. הסתירות הפנימיות המתגלות לעתים בספרו מעידות, קודם כול, על בעייתיות אובייקטיבית של מה שניתן לכנות כעבודה בחלל ריק. ייתכן גם שסתירות מרכזיות אלה בדגם החדש נובעות מהיות דן בן-אמוץ מתחזה חד חושים, ולא דמות אוטנטית. הילד השמן ה"גלותי" אשר, לדברי דנקנר, התפאר שעוד כילד שכב עם אמו ועם המשרתת, שנאלץ בבואו ארצה "להרוג את אביו" ולקבור את עברו - הפך לצבר ואף הגיע, במסלול ההתנייעות השמור לאנשי-שלומנו, לפסגת הצבריות. אותו אדם עצמו הבחין, עכשיו, בשלהי שנות השבעים, בהשתנות הנורמות, השיל מעליו את שאריות מעטה הפוריטניות והסובלימציה וביקש להתחבר, בדמות סאטיריקן מזדקן, עם מיניות פגאנית הוללת, או שמא - בחיקוי להנרי מילר, עם מסורות פסבדו-ראבלזיאניות, כדי ליצור ישראליות נהנתנית חדשה. אבל כיוון שהיה אפיגוני ביחס למתרחש בתרבות העולמית, הצליח בעיקר למחזר קטעים לעוסים מהספרות הפורנוגרפית המצויה על קלישאותיה. אף על פי כן יש לרשום לזכותו את הוצאת הספרות הפורנוגרפית ממחבואה "מתחת לשולחן" ואת התרגול בשימוש מרענן ואותנטי בסלנג ובמשלבים דיבוריים של הלשון. ככל שסופרים רבים יותר תרגלו שימוש ברבדים אלה של לשון הספרות, כן התרחב הרפרטואר, התגמש והשתכלל, עד שקיבל לגיטימציה משנות השמונים ואילך. ניתן לומר באופן סמלי שלזכותו תיזקף הכנסת הרפרטורמה "זיונים" מהעברית המדוברת לשפת הספרות, וייתכן שבגלל מעמדו והשניות החתרנית באישיותו הוא היחיד שיכול היה לעשות לה לגיטימציה.

תעוזתו של בן-אמוץ, סמל הצבר, מצאה הדים במקומות לא צפויים וסוגרת מעגל עם האחר המזרחי. כזכור, ב-1982 מצא עוז את תוצאות העלבון העדתי בבית קפה ברחבת מרכז העיירה בית-שמש. בספר המסות שלו, פה ושם בארץ-ישראל הוא מביא את טענותיהם המרות של "משה ושמעון ושלום ואבי וז'וז'ו ואלברט ואברם ושמעון השני ורבים אחרים": "הזעם מפעפע ופורץ והלבבות מרים. זה בתוך דברי זה וזה מחריש בקולו את דברי זה. הביטויים החוזרים הם: 'יד על הלב', ו'תרשום, תרשום'" (עוז 1983 [1982], 42).

אחד הדוברים, מרוקאי, מודע היטב לעובדה שהדימוי שלו כרוך בשפה מלוכלכת וקלוקלת. הוא אף יודע שמה שמותר לפולני או לצבר כדן בן-אמוץ אינו מותר לו (שם, 41-40).

אני? לכתוב? [...] מה, אתה צוחק עלי? יבוא איזה זקן פולני, יכתוב ביידיש זכרונות מהשואה, תיכף יתקנו לו את השגיאות ויסדרו שיהיה יפה, וישימו בספר. אבל אם אני הייתי בא, מביא להם מהזכרון שלי, סיפורים ישר מהחיים, איך דפקו אותנו ואיך צחקו עלינו, תיכף יגידו לי תלך הביתה, זה לא עברית, זה יש לו פה מלוכלך, זה, זה ממורמר, זה, זה כותב מלים גסות. אם דן בן-עמוס יכתוב ספר זין בן זין בכוס-אמו תיכף ידפיסו כל מלה בעיתון ויתנו את זה גם כן בספר וגם בטלויזיה. אני, אם אני רק אפתח את הפה, יגידו: "יא מלוכלך, תרחץ את הפה, תלמד, אחר-כך תבוא, תדבר."

 

© ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב על שם חיים רובין - The Haim Rubin Tel Aviv University Press | סמיוטיקה: ספרים |
טל: 03 - 6405661   פקס: 03 - 6405662   בניין גילמן למדעי הרוח, קומה 4, חדר 402, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב 69978