שינוי גודל האותגודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד
כל הכותרים
החומרים המרכיבים אותנו
דתות העולם
ישראליות, יהדות ומקרא
שירת תור הזהב
קלאסיקה ערבית

לאתר: מורה נבוכים


הדפסה ידידותית חזרה לרשימת הספרים

  » על הספר  » המחברים    » מתוך הספר  » ביקורות ועוד  » עטיפת הספר  


טדרוס אבולעאפיה - שירים
מאת: ישראל לוין - עורך

מחיר קטלוגי:  79 ₪
המחיר באתר: 69 ₪


 

טדרוס אבולעאפיה - האיש ויצירתו

השירה העברית בספרד הגיעה למרום הישגיה עד אמצע המאה הי"ב. לאחר חורבן קהילות היהודים בפלישת המוואחִדוּן כמו תש כוחה והיא ירדה מגדולתה. אבל במחצית השנייה של המאה הי"ג , כשבשלו התנאים החברתיים לכך, זכתה. השירה העברית לפריחה מחודשת, תחייה ניאו-קלאסית, בטולדו הנוצרית. התחייה הזאת מזוהה עם דמותו של טדרוס אבולעאפיה. כשנולד טדרוס, סמוך לאמצע המאה השלש עשרה, הגיע בספרד לשיאו תהליך הרקונקיסטה. ביוני 1212, ליד נַוַס דֶה טוֹלוֹסה, הובסו המֻוַואחִידוּן על ידי ברית הכוחות הנוצריים של קסטיליה, אַרַגוֹן ונַוַארה והחלה אחיזתם מתפוררת במהירות בחצי האי האיברי.

תפקיד מכריע בתנופת הכיבוש-מחדש מילאו מלכי קסטיליה. פרננדו השלישי (1252-1217) כבש את בדחוס (1228), ואת מרידה (1230), השתלט על קורדובה (1236) ובשנות הארבעים נפלו לידיו מוּרסיָה (1243), חַ'אאֻן (1246) וסביליה (1248). בנו ויורשו, אלפונסו העשירי המכונה "החכם" (1284-1252), המשיך בתנופת הכיבושים. הוא כבש את קַדִיס (1262) וביסס את שלטונו בחוף האטלנטי עד סמוך לאלחסירַס. בידי המוסלמים נותר חבל ארץ קטן בדרום חצי האי -אנדלוסיה ו"בירתה" גרנאדה, נותרו מוסלמיות עד שנת 1492. אף שהיה טרוד במסעות מלחמה רבים ולעתים גם במאבק בקמים נגדו מבַּית, פעל אלפונסו רבות לעידוד חיי התרבות בממלכתו, שזכו לפריחה שלא נודעה כמותה לפני כן במחוזות הנוצריים בספרד. המלך עצמו נודע לא רק כבעל השכלה רחבה, כחובב אמנויות, כאסטרונום וכמשפטן, אלא גם כמשורר מקורי מוכשר ורב השפעה. לחצר מלכותו בטולדו הבירה קירב מלומדים, יוצרים, רופאים, מתרגמים, משכילים שוחרי דעת, משוררים נודעים ובהם גם טרובַּדורים פרובנסאליים שהגיעו ממרחק - עֵדה מגוונת של בני דתות וקבוצות לשוניות שונות, נוצרים, מוסלמים ויהודים כאחד.

לקראת סוף המאה השלש עשרה חיו כמעט כל יהודי ספרד תחת שלטון הנוצרים. בעידוד שליטיהם החדשים הם מילאו תפקיד חשוב ביישוב כפרים וערים שאוכלוסייתם המוסלמית התדלדלה, גורשה או נמלטה מחרב הכובשים. במקרים מסוימים אף ייסדו ישובים חדשים, בעיקר באזורי הספר. תרומת היהודים בייצוב הכלכלה המעורערת הייתה רבה. ידיעת השפה הערבית, הכרות טובה עם החברה האורבאנית של הערים הגדולות ועם דרכי ניהולן, בקיאות בדרכי המסחר-- כל אלה אפשרו ליהודים למלא תפקיד חשוב בעיצוב המציאות החדשה. אף שלא תמיד נהגו בעקביות במדיניות כלפיהם, נטו מלכי קסטיליה הנוצרים בדרך כלל חסד ליהודים ואיפשרו להם מידה רבה של אוטונומיה בהתארגנותם הפנימית ובהנהלתם העצמית. הם קֵרבו משפחות יהודיות משכילות ואמידות, העניקו לראשיהן קרקעות ובתים, ומינו אותם ליועצים בחצרותיהם, לחוכרי מיסים, לשליחי מדינה, לרופאים, למתרגמים וכדומה. קצת מנכבדי היהודים זכו בעושר מופלג והגיעו לעמדות כוח והשפעה במערכת השלטונית. בהשפעת חיי התרבות התוססים בחצר המלך ניהלו כמה מהם "חצרות" משלהם ופרשׂו את חסותם על יוצרים ומשוררים עברים, כדרך החצרנים היהודים ב"תור הזהב" בספרד המוסלמית, שאת אורחות חייהם ואת אופי תרבותם האוניברסאלית המושרשת בתרבות ערב, בקשו לחקות.

הגדולה בקהילות היהודים בקסטיליה הייתה בטולדו ומנתה כמה מאות בתי אב. חיו ופעלו בה משפחות מפורסמות ומכובדות כמו אבן עזרא, אבן שושן, אלפכאר, אבולעאפיה ואבן צדוק. מקרב ה"אצולה" הזאת קמו אנשי רוח דגולים ומנהיגים שניצלו את מעמדם בחצר המלכות לגונן על בני עמם ולהיטיב עימם ככל האפשר; אך רבים התמכרו לרדיפה אחר המעמד המדיני הרם, הכוח השלטוני והעושר, חתרו לקירבה לשליט ולאביריו, וחיקו את דרכיהם. השכבה הזאת סיגלה לעצמה אורח חיים "חילוני", הדוניסטי וראוותני, זילזלה במנהגי המסורת, הקלה ראש במצוות הדת ואף במוסר. היא גם לא נרתעה מעושֶק השכבות העניות.

לשינויים המופלגים, שהתעצמו בסערת המלחמות המתמשכות, בתנאים ההיסטוריים המדיניים והחברתיים של יהדות ספרד, נלוו תמורות עמוקות בחיי הרוח והתרבות שהתבטאו, בין השאר, בהקצנת חיי הדת, בפולמוס נגד הרמב"ם והרציונאליזם הפילוסופי-חילוני, בהתגברות הנטייה לסגפנות ובהשפעה הגוברת של המקובלים והקבלה, המיסטיקאים ותורתם רבת הרזים לגווניה השונים. בהתמדה גבר הקרע בין צמרת האצולה החצרנית ומיעוט של עשירים משכילים עתירי נכסים לבין העירונים והחקלאים, בעלי המלאכה למקצועותיהם השונים, לומדי תורה ומוריה, פרושים ומיסטיקאים בקהילות הרבות, מהן בינוניות ואף זעירות ומבודדות, שהיו פזורות בכל רחבי חצי האי. כדברי ההיסטוריון יצחק בער: " החצרן המשכיל ורודף התענוגות, המדינאי התקיף וחסר המצפון, נפגש עם העירוני הפשוט והמיושב בדעתו, עם הכפרי הנוטה לכל אמונה טפלה, עם החסיד הסגפן והמיסטיקן הנלהב. האידאלים של השכבה האריסטוקרטית הקטנה לא יכלו להישאר שליטים ויחידים בארץ ... ריאקציה מיתית-לאומית ואסקטית-עממית קמה נגד האריסטוקרטיה" (תולדות היהודים בספרד הנוצרית, טו, עמ' 127).

טדרוס בן יהודה הלוי אבולעאפיה נולד בטולדו בשנת 1247 למשפחה מיוחסת ומפורסמת. כמעט כל שנותיו חי ויצר בקרב ה"אצולה" היהודית בבירת קסטיליה, תחילה בצילם ובחסותם של חצרנים ומדינאים תקיפים ורודפי תענוגות" ואחר כך כאחד מהם. אף שחלפו כמאה וחמישים שנה של שלטון נוצרי במקומו, הוא התחנך בדרך המשכיל היהודי ב"תור הזהב" באנדלוסיה המוסלמית. הוא זכה להשכלה רחבה: לא רק ידע מעמיק של השפה העברית לרבדיה השונים ושל השירה "הספרדית" הקלאסית, אלא גם שליטה טובה בלשון הערבית והיכרות נרחבת עם שירתה ועם תרבותה. קרוב להניח שחינוכו כלל גם חיבור שירים קצרים בתבניות האנדלוסיות הקלאסיות, במשקל הכמותי "הערבי" ובחריזה המברחת: לפי עדותו הוא, כתב טדרוס שירים כאלה כבר בגיל שתים עשרה. אין ספק שהכיר גם את השפה הקסטיליאנית "הנוצרית" ובוודאי אף נחשף לשירתה העממית והטרובדורית, שפרחה בימיו לא במעט בעידודו ובתמיכתו של המלך-המשורר אלפונסו העשירי "החכם".

כשכישרונו הבשיל והלך ומיומנותו בכתיבת שירים השתכללה, החל לבקש את קירבתם של חצרנים יהודים עשירים ורבי השפעה, נמשך אחר קסם מעמדם הרם, כוחם, אורחות חייהם הנהנתניות והראוותניות - ונדיבותם לבני חסותם. החשוב והמפורסם שבחצרני היהודיים היה אז דון שלמה אבן צדוק. בימי פרננדו השלישי היה גובה מסים - בכללם גם המס שנאלצה אנדלוסיה המוסלמית לשלם לשליטים הנוצריים בטולדו. מעת לעת שימש כשליחו הדיפלומטי של המלך. בשני התפקידים, אולי בדרגת אחריות גבוהה יותר, נשא שנים ארוכות - אולי עד סוף ימיו - גם בחצרו של אלפונסו "החכם"; בתעודה מלכותית הוא מכונה nuestro mandadero et nuestro almoxerif Mayor (=שליחנו [הדיפלומטי] וגובה המסים העליון שלנו). עשרו המופלג בממון ובנכסי דלא ניידי בקרקעות, בתים, חנויות וכדומה נודע בכל רחבי הממלכה. בגיל שבע עשרה (שנת 1264) החל טדרוס הלוי לשבחו ולהללו וכעשר שנים שימש מעין "משורר חצר" שלו, נהנה מחסותו ומנדבות ידו. כשמת פטרונו בשנת 1273 והרכוש שהוענק לו בחייו בצווי המלכות הוחרם והוענק לכנסיה הקתולית, קונן עליו טדרוס בשורה ארוכה של קינות, שבחלקן נועדו כנראה להיקרא בקהל במהלך שנת האבל.

בעודו צעיר לימים הכיר טדרוס ב"חצר" הפטרון את בנו של שלמה, יצחק, וקשר עמו קשרים שהעמיקו והלכו עם חלוף השנים והניבו, על אף ההבדל במעמדם, יחסי קירבה של רעות. דון יצחק בן צדוק - דון צאק דה לה מלחה כפי שנקרא בתעודות הספרדיות - נעשה עוד בחיי אביו שלמה לאחד החצרנים התקיפים ביותר של אלפונסו העשירי. הוא מילא תפקיד מכריע בהנהלת כלכלתה של המדינה; בין השאר חכר את כל ביצות המלח שבקסטיליה וככל הנראה גם את מכסי נמליה. בשנת 1276, שנים מעטות בלבד אחר מות אביו, עמד בראש חבורת שותפים יהודים ונוצרים שחכרה את ההכנסות החשובות ביותר של אוצר המלכות. בחצר המלכות רבו מקנאיו ואויביו שארבו לו וציפו למפלתו.

דון יצחק אמנם נפגע לא אחת מזעמו של השליט העליון בתהפוכות מדיניותו והלכי רוחו. אולם עד שנת 1278 הצליח לשמור על כוחו ועל מעמדו הרם, אף לקיים "חצר" משלו ולהקיף עצמו בה בבני חסות שחפץ ביקרם. בין השאר קירב מאוד את טדרוס הלוי, הטעימו את עינוגי החיים הראוותניים של ה"אצלוה", צירפו למסעותיו על פני קסטיליה וכנראה אף לאַרַגוֹן. הוא העניק לו כסף, מצרכי מזון ולבוש, סייע לו להתחמק מעונשן של גזירות המלך ובשלב מסוים אף הציגו לשליט בארמונו. המשורר הנפעם בא אל המלך כשהוא נושא עימו גביע יקר ערך שעליו כתובה בעברית, בתבנית-שיר אנדלוסית "ערבית", הקדשת המשורר: " בַּשָּוְא אֱמוּנָה רָאֲתָה נָקָם / מִיּוֹם דּוֹן אַלְפָנְסְ לְמֶלֶךְ קָם! // בָּאתִי לְשָׁרֶתְךָ וְהֵבֵאתִי / מִזְרָק לְהוֹדָךְ, בּוֹ זְמִיר רֻקַּם - // כִּי כַאֲשֶר צִוָּה אֲדֹנָי כָּל- / רֶגֶל לְבִלְתִּי יַעֲלֶה רֵיקָם".

טדרוס גמל לפטרונו בנאמנות ללא סייג. לאורך השנים חיבר לכבודו הרבה שירי שבח. בהצלחתו הביע את שמחתו, במצוקותיו ניחמו בשירי עידוד. בהיאסרו שיגר איגרות-שיר נרגשות אל הכלא לרומם את רוחו. שנותיו בחסות בני צדוק היו המאושרות בחייו; הוא לא ידע מחסור ועשרו הגדל בהתמדה איפשר לו לספק את תאוותיו ויצריו. הוא לא היסס לקשור בסתר קשרי אהבה גם עם יפהפיות לא יהודיות ולהכריז בשיר, בגלוי ובתעוזה, על זכותו ליהנות מהרפתקאות אהבים בלי לחוש רגשי אשמה (להלן שיר ד, בית 1).

בין מיודעיו נשואי הפנים היה גם הרב טדרוס בן יוסף הלוי, קרוב משפחתו, ממורי ההלכה החשובים בזמנו, הוגה דעות ומקובל, מטיף לחיי פרישות ומסתייג מחילון ארחות חייהם של עשירי הקהילה. עם זאת היה מקורב מאוד למלך, בעל מעמד רם ורב השפעה בחצרו וער לדרכי ההתנהגות בה, וככל הנראה הוכר באופן רשמי כרב הממלכה, רבם של כל יהודי קסטיליה ודיינם העליון. שמו יצא למרחקים והיו שראו בו את "ראש גלות ספרד". המלך רחש לו אמון, העניק לו בהזדמנויות שונות אחוזות קרקע, אף צירפוֹ אליו במסעו בשנת 1275 ל"פגישת פיסגה" מדינית בבוּקֵיר שבצרפת עם האפיפיור גריגוריוס העשירי. המשורר טדרוס ביקש את קירבתו וקשר קשרים גם עם בנו יוסף.

מודע לתוקף מעמדו הרם של הרב הוא התייחס אליו ביראת כבוד, אך נותר רחוק מעולמו הרוחני ומנוכר לתכניו הדתיים, המוסריים והמיסטיים. כצפוי, וכדרכו עם נדיבים אחרים, הוא המטיר עליו שפע רב של שירי שבח במהלל חכמתו ונדיבותו, מעמדת בן חסות המצפה לחסדי פטרונו. כשנצרך לדבר לא היסס לבקשו ממנו וכשנקלע למצבים קשים ומסוכנים ציפה להגנתו. לפעמים היה כתובע את "המגיע לו" וכשדימה שזכויותיו נתקפחו אף העז להעליב את הרב ולהאשימו בקמצנות. לבסוף, נאלץ המשורר לבקש את סליחתו בשיר התנצלות ארוך ששיגר אליו.

בטרם ימלאו לו שלושים שנה חל מהפך קיצוני בחייו של המשורר. האסון הכבד שפקד אותו היה כרוך במשבר קשה שזעזע את יהדות קסטיליה. בשנותיו האחרונות של אלפונסו גברה מאוד דבקותו בדת הקתולית, ובכנסייה. יחסו ליהודי ממלכתו הורע והלך גם בלחץ האבירים והעירונים הנוצרים שראו ביהודים מתחרים. השליט "הנאור", שרוב שנותיו טיפח את התרבות החילונית, את שירתה והשכלתה, חיבר בזיקנתו המנונות דתיים למריה הבתולה הקדושה, אמו של ישו. בקצתם מופיעות דמויות של יהודים באור שלילי מאוד--כאויבי "דת האמת" ובן האלוהים, כסרבנים לבשורת שלום העולם של כריסטוס ואפילו כמקיימים קשרים עם השטן, העתידים לשלם על חטאיהם בגיהינום.

גם הפיתוי הוצע: הישועה מדראון עולם תימצא לחוטאים רק אם הם יתנצרו. קשייו הרבים מבית, מלחמותיו באצולה המורדת ובבנו יורש העצר סנצ'ו, הקשיחו אף הם את התנהגותו. בשנת 1278 ציווה על דון צאק דה לה מליחה להמציא סכום כסף גדול לצבא ולצי שחנו ליד אלחסירס. משעוכב הכסף בידי סנצ'ו הסורר, ניחתה חמת המלך על חוכרי המסים היהודים והוא הורה לאסרם. שלשה מנכבדיהם נדונו למוות, בכללם דון יצחק. אחד הציל נפשו בהתנצרו, אחד הומת בעינויים כשהוא נגרר ברחובות "כצרור אבן במרגמה, סחוב והשלך", ודון יצחק בן צדוק נתלה "בעד החלון מעל לחומה" (להלן שיר סט ). המשורר טדרוס קונן בכאב על גורלו המר של פטרונו, חש עצמו חשוף לסכנות מאימות, ואפשר שבייאושו הכיר עד מה רופף היסוד שעליו נוסדה העוצמה השברירית של שכבת האצולה היהודית הדקה ועד כמה מוגבל כוחה להגן על עצמה ועל בני עמה.

זעמו של המלך לא שכך. בשבת ה-19 בינואר 1281 נעצרו כל היהודים בבתי הכנסת ברחבי ממלכתו כבני ערובה, עד שישולם עבורם כופר בסכום גדול כפליים מהמס השנתי שנהגו להעלות לו ברגיל. בין האסורים היה גם טדרוס המשורר. ביתו נפרץ, אמו ואחד מבניו נפגעו - נפצעו או נהרגו-- רכושו נבזז והוא עצמו עונה, הושלך לכלא וכבול בידיו ורגליו נסגר בחברת פושעים אלימים בתא אפל שורץ חרקים ועכברים. בתחילה פחד שיוציאוהו להורג. משארך מאסרו, גברה והלכה בו הנטייה לדת ולאמונה. כנואש "מכל טוב זמן", כדבריו, חש שלא נותר אלא לייחל לרחמי שמים (גן המשלים, שיר תכב, בית 9). ברוח נכאה וכנועה התפלל לאלוהים כי יסלח לו את חטא חייו הנלוזים והמופקרים וציפה לחסדו; ומשניתנה לו בדרך כלשהי האפשרות להמשיך בכתיבה בכלאו, שפך לפניו את ליבו בשורה ארוכה של תפילות-יחיד, שירים ליריים נרגשים שמצטרפים לאחד המצוינים בפרקי יצירתו ואולי המקורי שבכולם.

גם אם מאסרו ימשך לאין קץ, הוא כותב באחד מהם, יקבל מאלהים הכול באהבה; אם כל רכושו נגזל - די לו בלבו ושכלו; "או אם יענוני בעולם זה- / נפשי תהי מתענגה בבא, // או אם ימיתוני - לבית אל חי / אלך בְּרֹן ובאהבה רבה" (להלן שיר לח, בתים 4-1). בחלוף הזמן התעוררה בו תקווה שיינצל ובקוצר רוחו אף שלח קצידה ארוכה ונמלצת לרב טדרוס בן יוסף, קרובו של המשורר ומקורבו של המלך, שהצליח יחידי לשמור על מעמדו בחצר, והפציר בו להפעיל את השפעתו למען שחרורו המהיר.

הרב טדרוס פעל ככל יכולתו למען שחרור אסירים וברוח המגמות הרוחניות שהתעצמו בקרב יהודי ספרד הנוצרית, ביקש לחולל שינוי עמוק בחיי קהילת טולדו. באסיפה רבת עם הטיף בלהט לחזרה בתשובה, הוקיע את הזלזול במצוות, תקף את השחיתות ואת עושק הענייים בידי העשירים ותבע לנדות בחרם כל מי שינהג בפריצות עם נשים נכריות. כפי שיכתוב המשורר טדרוס מאוחר יותר "וכל הקהל פשפשו במעשיהם ברוח נשברה ... וקימו וקבלו עליהם לקיים כל מצוה קלה וחמורה והסכימו בכנופיא [=בהתכנסות] רבה בספרי תורה לאמר: כל הנוגע בעפרה לא יקהל בעשרה [=יחרם ולא יצורף למניין]" (גן המשלים, ב, מדור הביאורים, עמ' 85).

לא נודע מתי ובאיזה אופן זכה טדרוס בחירותו. הוא ניסה להשתלב בקהילה ולהתקרב לחוג תלמידי החכמים. הוא אף תקף בזעם את חוגי המשכילים "החילוניים" בצמרת החברה שרק תמול היה אחד מהם, האשימם בהתנכלות לרכושו בעודו כּלוא "במצרים בלי אור וסדרים", והוקיע בלשון קיצונית בחריפותה את אורחות חייהם, את מידותיהם המגונות, את זלזולם במצוות הדת ובלימוד התלמוד ואת נטייתם לחקות את סביבתם הלא-יהודית ולהתבולל בתרבותה (גן המשלים, שיר תר"ס). מצבו האישי היה בכי רע; במצוקתו נאלץ ללוות כספים, בלא שיידע כיצד יפרע את חובותיו. המחסור אילצו לשוב ולבקש חסדי "נדיבים" ולשבחם בשיריו.

יותר מכל העיקה עליו תחושת הנפילה בזכרו את ימי אושרו כמשורר החצר של בני צדוק. הוא התרפק בגעגועים עזים על עברו. אולם עד מהרה הבין שכמקורבו של דון צאק דה לה מליחה לא תצלח דרכו בטולדו, כל עוד מולך בה אלפונסו העשירי. בזמן לא נודע עזב את עיר הבירה, נדד בקסטיליה ומחוצה לה, ביקר בן השאר בטלווירה אצל ידיד נעוריו יוסף בן הרב טדרוס, שהה כנראה תקופה מסוימת גם באַרַאגוֹן - ולא מצא לעצמו מקום של קבע לגור בו.

השנים בין ההוצאה להורג של פטרונו דון יצחק ובין מותו של המלך היו הקשות בחייו. הוא התאלמן, שכל אחד מבניו וסבל ממחלות שונות. "מאד מר לי - ואין עוזר כנגדי" הוא מקונן על עצמו (שם, תת"א 1), "זמן חושב להטביעי בצופי / עלי פניו, ורוש מוסך בצופי, // ולא די לו בבן נאסף והון סף / עדי החל שלח יד בגופי" (שם, תרפ"ב 2-1). כשמת הרב טדרוס קונן עליו בקינה ארוכה ובה הוא כותב: "עזבתני ונותרתי לבדי / בלי משגב, בלי עזרה בצרות, / בלי אדון, בלי חבר, בלי רב, / בלי חכם להבין או להורות" (להלן שיר ע' 92-91). רק כשמת אלפונסו העשירי וסנצ'ו הרביעי עלה על כס המלוכה, חש טדרוס שנפתחה הדרך לעלייתו המחודשת.

הוא שב לטולדו ולאחר זמן לא רב השתנה גורלו לטובה (גן המשלים, תתקנ"ז, 3-1). עתה לא הסתפק עוד במאמצים להתעשר וחתר להגיע גם למעמד רם ורב השפעה בחוגי השלטון. הוא לא שעה להזהרות מפני הסכנות האורבות לו בתככי הצמרת החצרנית, שאת פגיעתן הרעה למד מבשרו במאסר, בעוני ובגלות. כבר בשנת 1289 היה מעורב בענייני הכספים של המלוכה כאחד העוזרים והיועצים, ובשנים 1294-1292 עמד בראש חבורה שחכרה את ההכנסות החשובות ביותר של המדינה ומילאה תפקיד מכריע בהנהלתה הכספית. הוא זכה להיות אחד מחצרניו החשובים של המלך וכנראה גם לרקום עימו יחסי אמון וקירבה אישית. לא נעלם ממנו ש"האויבים רבים בבית המלך" (שם, תרמ"א, 1), מניסיונו גם ידע ש"אין הון אשר יועיל ביום עברה" (שם, א-לח, 1) וכי די בהתפרצות בלתי צפויה של זעם מלכותי כדי להמיט עליו אסון.

הוא שמר על מעמדו כל ימי מלכותו של סנצ'ו. שוב סיגל לעצמו את ארחות חייה וערכיה של האצולה היהודית בטולדו, שוכח את נדרי הפרישות והחזרה-בתשובה שנדר בענייו ובבדידותו. לעתים רחוקות התייסר בייסורי מצפון. את הישגיו - גם בסיפוק תאוות הבצע והכוח! - ייחס להשגחה האלהית; הוא הוסיף להתפלל לאלוהים שייתן אותו לחן ולחסד בעיני המלך, להללו בכל שלבי עלייתו וגדולתו, להודות לו על טובו ולהביע בטחונו בו. בשנת 1295 מת המלך סנצ'ו ממחלה קשה. שוב מצא עצמו טדרוס חסר מגן, חשוף לסכנות. למזלו הצליח לצלוח ללא פגע גם את המשבר הזה וככל הנראה המשיך למלא תפקיד בשירות הממלכה גם בימי יורשו של סנצ'ו. מעט מאוד ידוע על שנותיו האחרונות. הוא היה עוד בחיים בשנת 1298, התאריך שנזכר בכתובת שכתב בצורת שיר בשביל בית הכנסת בעיר אוקאניה (גן המשלים, תרפ"ט). אולי האריך ימים עד שנת 1300 - אם נכון התאריך במכתם חינני שחיבר כשרכש ספר תנ"ך בכתב ידו של שמואל הנגיד (שם, תרצ"א).

סמוך לאותו זמן התמסר לכינוס שיריו המרובים וכשסיים בעמל רב את מלאכתו קרא לקובץ עצום-הממדים בשם הפיוטי "גן המשלים והחידות" (שם, א 2-1). כפי שהוא מעיד בעצמו בהקדמה הנמלצת והמחורזת לקובץ, היו השירים "כצאן אין להן רועה אובדות / מתהלכות מיד אל יד, מתפרדות ולא מתלכדות / ... וקבצתי קצת אמרותי המפוזרות והמפורדות / [...] ולא מצאתי מהן רק [= אלא רק] מעט מהרבה כטיפה מים גדול רחב ידות / עד ישקיף וירא ה' וישיב לבעליהן האובדות / ויכתבו לעת מצוא - וגם אשר להאמר עתידות" (שם, כרך א, עמ' 2). אף שרבים משיריו אבדו, יש מידה רבה של הגזמה בדימוי השורדים לטיפה מים גדול, כלשון המליצה; "גן המשלים והחידות" כפי שהגיע לידינו - אולי עם קצת תוספת לאחר עריכתו בידי המשורר - מכיל למעלה מאלף ומאה שירים.

***

כמעט כל שיריו של טדרוס אבולעאפיה הם שירי חול. ברובם המכריע הם שירים שווי חרוז, שקולים במשקל הכמותי "הערבי", מעוצבים בצורות-המשנה האופייניות כקצידות ארוכות או פסוקות קצרות או מכתמים מעוטי בתים, ונושאיהם תחומים במעגל של הסוגות הקלאסיות הרווחות. טדרוס כתב גם עשרות שירי איזור מצוינים בשיכלולם הצורני. בצדק אפשר לראות בו אחד המשוררים העבריים החשובים ביותר בסגנון זה. במיומנות רבה ידע להשתמש בקונבנציות הקלאסיות ולעטר את שיריו במיטב ה"קישוטים" של סגנון הבַּדִיע.

הכל מעיד על כך שהוא ביקש- כנראה מתוך בחירה וביודעין-- ללכת בעקבות השירה העברית באנדלוסיה המוסלמית ב"תור הזהב". בסוף המאה הי"ג, כמאתיים שנה אחרי כיבוש טולדו בידי הנוצרים, לא השירה הקסטיליאנית הצעירה - יחסית-- אלא הערבית, נחשבה בעיני טדרוס לשירה הנעלה ביותר שרק בה ראוי לה לעברית להתחרות. קרוב לוודאי שטדרוס הושפע גם מן השירה הערבית, לא רק בתיווכה של השירה העברית. הוא הכיר - אולי גם באמצעות חיבוריו התיאורטיים הערבים של משה אבן-עזרא, את תורת-השיר הערבית, את ההשקפה שראתה בשיר "דיבור מקושט", את ההבחנה בין "העניין" (=אלמַעְנַי בערבית) והתמליל (=אללַפְט'), בין הלשון "האמתית" (=אלחַקִיקַה) האופיינית לפרוזה לבין "הלשון המטאפורית" (=אלמַגַ'אז) האופיינית לשירה.

העסיקה אותו גם הבעיה המורכבת של המקוריות, החיקוי והפלגיאט (="גניבת השיר"), כפי שדנו בה התיאורטיקנים הערבים. בהקדמה לקובץ של שירי צימוד שהקדיש לדון שלמה בן צדוק מעיר המשורר, ש"רננות" אלה - כלשונו -"כלן על יסודות ערביות המה נבנות". בראש כל אחד משירי האיזור שלו הוא הקפיד לרשום במנגינה של איזה מֻוַשַּׁח ערבי ששימש לו דוגמה יש לזמרו. על דרכו בשירה ועל העקרונות הפואטיים שהנחו אותה הוא כותב כי "(ו)זאת תורה בישראל לפנים / והנה ארחות כל ישמעאלי" , ר"ל: "תורת" השירה העברית והערבית אחת היא. על "חטאת נעורים" בחיבור שירי חשק נועזים הוא מתנצל - כפי שנהגו גם קודמיו - בטענה, שהתכוון בהם "לא לדבר חטא [...] כי אם לגלות בדרכי השיר סודות ולהראות כי לשון הקודש יערב בשיר כלשון ערב" (גן המשלים, כרך א, מדור הפירושים, עמ' 45; כרך ג, מדור שירי האיזור, עמ' 5; כרך א, שיר תכ"ב, בית 87; שם, המבוא לגן המשלים, עמ' 2).

אין הדברים האלה עומדים בסתירה לקיום קווי-יחוד מובהקים בשירתו. את לשון "הצחות" המקראית העשיר במילים וניבים מלשון חכמים ודחה בתוקף את ביקורתם של טהרנים שמרניים (גן המשלים, א, סי' תכ"ב, בתים 110-108). יותר מקודמיו נטה לגודש קישוטי בקצידות הארוכות שלו, אף גילה העדפה לאופני קישוט מסוימים כמו "חיזוק השבח בצורת הגנאי", "ההבדלה בדימוי" או "שמות עצם פרטניים במשמעותם הכללית. את מהולליו נהג לשבח בקיצוניות היפרבולית מופלגת. לציורים ולדימויים המסורתיים היטיב למצוא שפע של ווריאציות מפתיעות. ברצונו להפתיע לא מאס גם בתחבולות מלאכותיות מאוד: הוא חיבר "שירי אילן"*, שירים שנקראים לפנים ולאחור, ישר - ומלמעלה למטה, וכדומה.

כשבוחנים את יצירתו שמלפני המשבר הגדול בחייו, דומה שהקצינה בה מאוד המגמה לראות את עיקר השיר לא בתכנו וברעיונותיו - בּמַעַאנִי שלו, אלא בתמלילו - בּלַפְט' שלו, בניסוחו המתוחכם, בריקמתו המטאפורית, בלחן הקצבי של משקלו וחריזתו. ככל הנראה ביקש טדרוס ביודעין ללכוד את תשומת הלב של קוראו הפוטנציאלי ברובד האסתטי של השיר ולהשהות את קישבו בתחבולות הריטוריות השונות.

בכמה מקומות ב"גן המשלים" טוען טדרוס שיש ביצירתו מידה רבה של חדשנות ומקוריות. בגיל שבע עשרה עדיין התפאר ב"מעלת ההליכה בדרכיהם הישרות" של קודמיו (כנ"ל, מדור הפירושים, עמ' 47). שנים רבות אחר כך העיד על עצמו כי "(ו)רֹב מִלַי וְעִנְיָנַי חֲדָשִׁים" (כנ"ל, סי' תכ"ב, בית 80); ובשיר הפתיחה ל"גן המשלים והחידות" הצהיר, בהגזמה מופלגת כדרכו, ש"רֹב כָּל נְטִיעוֹתָיו חֲדָשׁוֹת, לֹא / מִצְוֹת אֲנָשִים הֵן מְלֻמָּדוֹת" (שם, עמ' 1, בית 12). החשוב בחידושיו הוא ריבוי הנושאים הביוגראפיים בשירתו, קשת רחבה של עניינים שקשורים בקורות חייו ומפתיעים בחריגתם מהקונבנציונאלי והמסוגנן. דומה שאין תשוקה או מאורע - גדולים כקטנים, גורליים או פעוטי ערך - שמצאם לא ראויים לבוא בעולמה של שירה (דוגמאות במדורים א-ג, ה להלן, השירים וההקדמות). על אף הניסוח הקיצוני יש מידה של אמת בטענתו ש""(ו)אֵין חֶפְצִי לְבַד מִקְרַי לְסַפֵּר / וְעֵד יָהּ כִּי בְמִקְרֶה הֵם שְׁקוּלַי" ( גן המשלים, א, סי' תכ"ב, בית 84). ומפני שבמעמדו ובמקומו טולטל בכל הסערות הפוליטיות והחברתיות של זמנו, בבטאו את עצמו ביטא גם את בני דורו, בעיקר את שכבת האצולה היהודית העשירה בטולדו.

בשנות המשבר הגדול בחייו, במאסרו ובעָנְיוֹ שלאחר השחרור, כשעולמו הפרטי נעשה עיקר בשירתו הלירית, חל שינוי עמוק בלשון כתיבתו. היא נעשתה צלולה ו"פשוטה" יותר, ללא ניסוחים מתוחכמים או משתעשעים, משוחררת על פי הרוב מעומס עודף של קישוטי סגנון "הבַּדִיע" האונרמנטאלי. כֵּנוּתה מתגברת והיא מיטיבה לבטא מגוון עשיר וחדש של חוויות אינטימיות - כאב וענווה, ייאוש והשלמה עם הגורל, ייסורי מצפון וחרטה, התרפקות על אושר שחלף, וכדומה. צורת השיר המועדפת אז על טדרוס היא הפְּסוּקָה בת חמישה בתים שלעתים קרובות חתום בה כְּאַקרוסטיכון שמו בן חמש האותיות. שירים רבים כאלה מנוסחים כתפילות לאלוהים וקצתם גם כפניית המשורר לנפשו - לאמצה בצר לה, לשחרה מוסר, לעורר בה תקווה להצלה. הם מעין "שירי קודש" אישיים של אדם שאמונתו התמימה מפתיעה לפעמים בתועלתניותה הבוטה.

אך אין הם "פיוטים" במשמעות הליטורגית, שכן לא נועדו מלכתחילה, אף לא שימשו בדיעבד, לעטר את תפילות הקבע. אם הועיד טדרוס שירים מעטים לשמש בתפילת הציבור בבית הכנסת (כמו השירים פ"ו, פ"ז להלן), אף אחד מהם לא נקלט במחזורים הספרדיים. הפייטנות הקלאסית על שלל נושאיה, עמקות הגותה, פתיחותה לזרמים הרוחניים הגדולים של זמנה ומקומה, השקפת עולמה החובקת-כֹּל ויפי אמנותה המרהיבה, לֹא שימשה לו מקור השראה וככל הנראה לא ביקש ללכת בעקבותיה וללמוד ממורשתה.

מפליא הוא שגם לזרמים הרוחניים של זמנו אין כמעט זכר ביצירתו. בניגוד למשוררים ויוצרים קרובים לו בזמן אין בכל שירתו הענפה עקבות לפולמוס הגדול נגד הרמב"ם והרציונאליזם האריסטוטלי, וזרה לו גם רוח המיסטיקה של הקבלה שהשפעתה התעצמה והתפשטה בקרב יהדות ספרד. שטחיים הם גם עקבות תנועת ההיטהרות המוסרית והדתית שעורר הרב טדרוס בן יוסף לאחר המאסרים הנרחבים בשנת 1280/1. מפליא לא פחות שמעטים מאוד בשירתו גם עקבות ההשפעה של תרבות קסטיליה הנוצרית ושירת הטרובדורים בחצרות מלכיה. כבר הזכרנו את שיר השבח הסטרופי שכתב לכבוד אלפונסו העשירי, שצורתו מעידה על השפעה אפשרית של הקנצונה* הטרובדורית. להשפעת הטרובדורים חב טדרוס גם את נושא "האהבה הרוחנית" שהכניס לשירתו (להלן, מדור א, ההקדמה והשירים א, ב).

יש המזהה השפעה של ה"טוֹרְנַדָה" על ה"סימן" שנהג טדרוס להוסיף כמחרוזת-חתימה לקַצידה ארוכה, בעיקר מסוג השבח. והובעה גם הדעה ששירי הטֶנסוֹ הטרובדוריים השפיעו על וויכוחים שיריים מסוימים שהוא ניהל עם משוררים אחרים, כשכל מתווכח עונה לשיר של רעהו בשיר זהה לו במשקל וחריזה.* אך דומה ש"השפעות" מעין אלה, אפילו אם כלן קיימות בשירתו, כוחן דל ואפילו זניח בהשוואה לעצמת השפעתה של השירה העברית האנדלוסית, בעיקר שירת החול והפואטיקה "הערבית" שלה, שטדרוס אימצה כמופת שביקש להידמות לו - גם כנענה לציפיית קהל היעד שלו, חצרניה ועשיריה של האצולה היהודית הטולדנית.

 

© ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב על שם חיים רובין - The Haim Rubin Tel Aviv University Press | סמיוטיקה: ספרים |
טל: 03 - 6405661   פקס: 03 - 6405662   בניין גילמן למדעי הרוח, קומה 4, חדר 402, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב 69978